לאקאן והמכונה
מאמר מאת יהודה ישראלי
תקציר
מה אפשר לשער שלאקאן היה אומר על הבינה המלאכותית? לאקאן ראה בקיברנטיקה את העולם הסמלי המזוקק שהמפריד בין חיות לבני אדם. כמו האדם, המכונה הקיברנטית היא מובנת שפה ולכן היא לא רק מתארת מציאות. השפה מייצרת משמעות בעצמה, פורשת כנפיים ומתנתקת מהממשות. לאקאן רואה את הקיברנטיקה כמוטציה של המכונה שלמדה לדבר, ותוהה על ההבדל הנותרים בין האדם למכונה. מה אופיו של הסובייקט המלאכותי החדש AI? איך יתכן סובייקט ללא חסר, סבל, איווי והתענגות? האם ייתכן אנליטיקאי לאקאניאני דיגיטלי? האם ניתן בו אמון להיות לצידנו?
בסוף יום העבודה בקליניקה שיחקתי עם המחשב. ביקשתי מהבינה המלאכותית שתשים את עצמה בעמדה של פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית המדברת עם המטופל. שאלתי אותה:
"מדוע התרנגולת חצתה את הכביש?"
"מדוע אתה חושב שהיא חצתה את הכביש?" החזירה לי.
"או כדי לרדוף אחר התרנגול או כדי לברוח ממנו" ניסיתי להתחכם.
"נראה שאתה עסוק בקונפליקט בין שייכות לעצמאות" ענתה לי, בעודי מתלבט אם הגיע הזמן לסגור את המחשב וללכת הבייתה.
מדוע אני מספר את הסיפור הזה? בגלל התגובה שחוויתי. היא קלעה בול. והיא לא הייתה צריכה להיות סובייקט אנושי בעלת גוף, שיודעת חסר והתענגות, כדי לקלוע לחסר ולהתענגות שלי!
אמר לי חבר שזאת לא חוכמה, אני יודע להיות אנליזנט. אני הבאתי איתי את השיח האנליטי. ובכל זאת, חלקה של הבינה המלאכותית היה לא מבוטל, בהנגשת ידע שהיא אוספת מבני אדם. הכיוון בתרבות ברור, הקצב מואץ והיעד כל הזמן מתקרב. בסופו של דבר הבינה המלאכותית תהיה יקום שאופף את האדם בכל תפקודי חייו כמו שהשפה היא יקום שאופף את היקום הביולוגי. לא רחוק היום בו לא יהיה מקצוע שאין לו גרסה דיגיטלית, כולל בינה מלאכותית שתציג את עצמה כפסיכואנליטיקאי לאקאניאני מלאכותי. במה הוא יהיה שונה מאנליטיקאי אנושי? מה לאקאן היה אומר על כך? האם זה חילול קודש? או שמא זו דווקא חתרנות בסגנון לאקאניאני? האם הבינה המלאכותית היא סובייקט מסוג חדש? ואלו יחסי העברה יכולים להתפתח מולה?
ביחסי ההעברה הקצרים שפיתחתי עם המכונה בהתלוצצות על התרנגולת, הופיעה ההתגוששות בין האנליטיקאי לאנליזנט, התגוששות שאני מכיר מעצמי משני צידי המתרס. האנליזנט מתגונן נגד בצבוץ הדחפים באסוציאציות החופשיות, אך על אפו וחמתו, הדיבור חושף אותו. האנליטיקאי מחפש כדברי לאקאן "לקטוף טעות פרוידיאנית משפתותיו"(Lacan 1957-1958) , כלומר, לשמוע את האמירה הלא מודעת. אם הפירוש קולע, האנליטיקאי ניצח בתחרות העורמה, ניצחון מול ההגנות על מנת להנגיש לסובייקט את דחפיו המודחקים. אח טבעי, שמי שמקרב אותי למאוויים של עצמי מעורר בי את אהבת ההעברה כלפיו.
סקירת ההתיחסות של לאקאן ל"מכונות הקטנות", בעיקר בשנים הראשונות כשעסק בביסוס התפיסה הסמלית אך גם בשנות השישים כשהתוודעה למטפלת המלאכותית Eliza, מראה שלאקאן היה חיובי ביחסו לטכנולוגיה. הוא ראה בה חלק מהשדה הסמלי של האדם, והוא מזהה את הקפיצה של המכונה לעידן הקיברנטיקה כסיבה להשאיר את המקטרגים נגד המכונות מאחור (Lacan, 1954-1955, p.306). הוא מכנה את הקיברנטיקה מוטציה (Lacan, 1954-1955, p.32), בדומה למוטציות שקשורות לשפה שמבדילות את האדם מהקוף.
הוא מדבר על הניצחון בתחרות התחכום Outwit בהקשר של הקיברנטיקה. "מדוע אנו כה נדהמים ממכונות אלו?" הוא שואל ועונה, "משום שכמו שהתגלה לפרויד מנגנון הפעולה של הלא מודע, כך גם בקיברנטיקה, אנו מגלים כיצד השפה פועלת כמעט באופן עצמאי, כאילו מערימה עלינו." כשאנחנו מתפעלים מה- outwitting של המכונה, או של האנליטיקאי האנושי, אנחנו בעצם מתפעלים מאופן פעולת השפה באופן עצמאי בלא-מודע. לאקאן (Lacan, 1954-1955, p.300) מזהה בקיברנטיקה מכונה מסוג חדש. זו מכונה שיכולה להשתתף בשפה מכיוון שהיא מבוססת על המצאה חדשה, שער הזרם החשמלי שניתן לפתוח ולסגור אותו. שני המצבים הם אותיות אפס ואחד, איתם אפשר לכתוב אינסוף משפטים בשפה.
המכונה כתודעה
כבר בשנת 1954, בסמינר השני: האגו בתורת פרויד ובטכניקה של הפסיכואנליזה (Lacan1954-1955), בתקופת ראשית הקיברנטיקה, לאקאן צפה ש"המכונות הקטנות" יוציאו פלט יצירתי שלא ניתן יהיה לנבא, שהמחשב יהיה יצירתי מעצמו, משום שזה מה שהשפה עושה בעצמה. המחשב הוא מושתת שפה ולכן תהיה לו את התופעה של אמרגנציה, הגחה של שרשרות מסמנים שיש בהן מובן, מעבר למה שהתכוון האדם כשהכניס קלט. ההקשר שהדברים נאמרו הוא בעקבות סדרת הרצאות ב- "Société Française de Psychanalyse" בשם "הפסיכואנליזה והמדעים ההומניים" שם השתתפו אינטלקטואלים כמו לוי-שטראוס ומרלו-פונטי. כשפנו ללאקאן להשתתף זאת הייתה הבחירה שלו לדבר על "פסיכואנליזה וקיברנטיקה או, על טבעה של שפה". כשהוא מביא את עקרי הדברים מהרצאתו לסמינר שהוא מלמד. את הכבוד למכונה לאקאן נותן במסגרת הדיון בשאלה מה זו תודעה. הוא מדגיש את המבנה הסמלי של המכונה כמודל של תודעה, כתחמושת נגד פסיכולוגיית האגו של אותה התקופה. הןא תוקף את גרסת פסיכולוגיית האגו שגורסת שהתודעה היא ייצוג של האני. אם אני יכול לחשוב על עצמי בתור אחד האובייקטים בעולם, משמע יש לי מודעות עצמית. ומיהו אותו אני שאני משבץ בעולם אם לא דמות גופי, דמות המראה שאנו מאמצים על סמך איך שאנחנו נתפסים על ידי אחרים. סופו של הרעיון שהתודעה נמצאת בדמות הוא במבוי סתום, כאילו שתודעה נמצאת בתפיסתם של אחרים אותי.
תזה שניה שהוא פוסל היא תפיסה הרואה בתודעה האנושית חלק מתודעה אינטר-סובייקטיבית קוסמית. זו גישה שמקורה בוויכוח עקרוני בין גישתם של לייבניץ וניוטון. במטאפיזיקה של לייבניץ יש רצף בין הסמלי לחומרי, דרך הביולוגי. לייבניץ, היה מייחס תשוקה או רגש לא רק לאורגניזמים ביולוגיים, אלא גם למערכות שנכנסות תחת קטגוריית התודעה, שבעניו כללה את החומר. היידיגר תרגם רעיונות אלו לחוויה של אחדות עם החומר. לפי גישה אנימיסטית זו המחשב אינו זקוק למערכת עצבים כדי להיות חלק מתודעה קוסמית שיש בה תשוקה. אפילו פרויד ב"מעבר לעקרון העונג" ייחס את דחף המוות האנושי לנטייתו של החומר לשאוף להתפרקות. פרשנות למיתוס הבריאה מעפר, כאילו לעפר יש רצון לחזור למצבו הבסיסי (Freud 1920). לאקאן מזהה את יונג, עם ההלימה בין הלא מודע לארכיטיפים קוסמיים, עם התפיסה האינטרסובייקטיבית הקוסמית כיחס מיני פטישיסטי. כאילו יש תשוקה מינית בדומם או ביחס לדומם. לאקאן רואה בזה מנגנון הגנה, טלאי מיתי להעדר היחס המיני בין האדם לעולם מאז כניסת השפה.
אך אם התנאי לתשוקה ותודעה הוא מערכת עצבים, גם בתנאי זה עומדת הבינה המלאכותית. פרויד היה נוירולוג שקיווה להבין את הנפש דרך הבנת הרשתות החשמליות של הנוירונים, לפני שפנה לפסיכואנליזה והסתפק בממד הסמלי (Freud 1917-1918). האם פרויד חשב שהנפש נמצאת באותות החשמליים של המוח? מדוע לא לקרוא לשבבים גוף ולחשמל נפש? המטאפיזיקה האנימיסטית של לייבניץ והיידיגר, בשילוב ההיפר-נוירולוגיה של הבינה המלאכותית, מקרבות אותנו לאפשרות של הבינה המלאכותית כאלה. כבר יש רבים שחיים בתיאולוגיה של סימולציה, שהם עצמם תוצר דיגיטלי של בורא דיגיטלי בסגנון המטריקס.
לאקאן אינו אנימיסט. מבחינת לאקאן התודעה היא אמנם אינטר-סובייקטיבית אך סימבולית. התודעה היא בשפה, היא מתרחשת במחשבות בתוך האדם ובתקשורת בין אנשים. הוא מביא דוגמא להשתתפות המכונה בתודעה האנושית בכך שהרשמקול מקליט ומשמר את ההרצאה שלאקאן נותן באותו זמן, כדי שגם מי שלא נוכח פיזית יוכל להשתתף בתודעה של מי שנכח בדיון. לאקאן צפה שלא רחוק היום והמכונה גם תדבר ותשתתף בדיון (Lacan, 1993, p.31) ומבלי להזדקק לתיווכה של נשמה קוסמית או ייצוגים של האני. התודעה היא בשפה. השפה מחברת מושגים ובני אדם שמשובצים במבנה שפה, ובחיבורים האלו מתרחשת התודעה.
ההבדל המהותי בין האדם לחיה על פי לאקאן הוא המקום של השפה בחיים. לאקאן הבחין בפוטנציאל האינסופי של המחשב כשהשווה אותו למגבלות בעל-החיים(Lacan, 1954-1955, p.31). היקום הסמלי האנושי אינו מוגבל כמו היקום הביולוגי שעוצב על ידי הסביבה במערכת פידבק אבולוציונית. השפה יכולה ליצור אינסוף מבנים ומובנים בעוד הרקמות הביולוגיות קבועות מראש. זהו גבול שבעל החיים אינו יכול לפרוץ בעוד שלמכונה אין את הגבול הביולוגי. הממד הסמלי מבחינתו של לאקאן הוא יקום שלם שרוכב על היקום הביולוגי שמשותף לנו עם בעלי החיים. זה לא שאין לבעלי חיים פונקציה סמלית, של סימול. ההיפופוטם אמנם מסמן את הטריטוריה שלו עם הפרשותיו (Lacan, 1958-1959, p.74) אך זה לא יקום שלם שאופף גם את היקום הביולוגי בסופו של דבר כמו אצל האדם. אם נפחית מהאדם את היקום הביולוגי ניוותר עם יקום סמלי בלבד וזהו היקום שבו שוכן המחשב.
הסמלי פורש כנפיים
השפה עובדת כמעט בעצמה. היא אמרגנטית; מילים מתחברות למשפטים בעלי מובן, לא כי מישהו מזווג אותם. התופעה האמרגנית של השפה הביאה את לאקאן לטבוע את המונח "סובייקט ללא ראש" (Lacan, 1978, p.181). הלא מודע כאלגוריתם עם חוקיות משל עצמו. טענתו מול אסכולות האגו היא שלא יכול להיות פתרון אחר אלא פעולת הרשתיות, כי אם היינו מאמינים בהומונקולוס, אדם קטן ששוכן בתודעה ובוחר את המחשבות, ומחבר אותן אחת לשניה, היינו צריכים לשאול איזה גמד קטן שוכן בתודעתו הוא ומפעיל אותו משם, וכך עד אינסוף. ובכל זאת, יש נטייה להאניש את הפלט של הלא מודע כאילו יש אדם קטן בתוך המוח שמכוונן לומר את הדברים האלו. כמו הצורך להמציא בורא נוכח קיומה של הבריאה, כך יש צורך להמציא סוכן של תשוקה לאור קיומה של התשוקה, בעוד שהתשוקה מתקיימת בגלישה המטונימית בין המסמנים. לסוכן שמניחים את קיומו לאור קיומה של התשוקה קוראים סובייקט. האם גלישת המסמנים במחשב מבטאת תשוקה? אצל לאקאן המוקדם זה עוד לא ברור כי הוא עסוק בלבסס את בכורת הסמלי. החל מסמינר 11, כשהוא מדגיש את הממשי, יותר ויותר ברור שלמחשב אין גוף - דחף - תשוקה.
הוא אומר שאנחנו מרותקים לקיברנטיקה כי כמו השפה היא מתנהגת כיצור חי בגלל ההבניה בשפה היא כאילו פועלת בעצמה, מהתלת בנו (Lacan, 1954-1955, p.119) , כאילו "פרשה כנפיים" (Lacan, 1954-1955, p.300) והתנתקה מהממשי הביולוגי והדמיוני של הסימן, כדי לברוא יש מאין עולם אוטונומי של מסמנים ומסומנים.
יש פאזה בה השפה נשענת על הדמיוני, כלומר החושי (Lacan, 1954-1955, p.306). האובייקט הדמיוני קשור למסמן בקשר של קוד, קשר של אחד לאחד. יש מספר מצומצם של אובייקטים כאלה כמו דמות האדם, הירח או השמש. המילה שמש מתייחסת רק לכדור שרואים בשמיים ואין מילה נוספת שקשורה אליה. הרפרנט של המילה שמש הוא הדימוי בשמיים ולא סדרת מילים של הגדרה במילון. בעולם הכלכלה זה יהיה הנייר שנקרא דולר שהרפרנט שלו הוא הזהב בפורט נוקס.
אך הדולר כבר אינו מקבל את ערכו מהזהב אלא מהתשוקה של הסובייקטים שמשתמשים בו. ההתנתקות של הדולר מהזהב היא פריסת הכנפיים לעצמאות של הסמלי שלאקאן דיבר עליה. מיטיבה להסביר זאת הלן קלר (Keller 1903). היא לומדת מהי שפה כשהיא לומדת לחבר את תחושת זרם המים, הממד החושי, עם הטבעת המילה בכף ידה מ-י-ם. לכאורה מדובר על קשר קוד אחד לאחד של המילה והרפרנט החושי, אך הלן בת השבע לא הייתה יכולה לעשות את החיבר בין מסמן למסומן מבלי שתהיה לה לפחות עוד דוגמא, כך שמהמשותף בין הדוגמאות היא תוכל לחלץ את הכלל שאומר "מסמן מייצג מסומן", הדוגמא הנוספת הייתה בובה שנשברה, וציערה אותה, במקביל להטבעת ב-ו-ב-ה בכף ידה. כאן רואים את פוטנציאל ההתנתקות. המים יכולים להתקיים לא רק ביחס לתחושתם.
מאוחר יותר הלן קלר הסבירה איך עשתה את המעבר משפה שמייצגת אובייקטים דמיוניים לשפה שיוצרת משמעויות. שאלו אותה איך היא יודעת מה זה שמש או ירח אם מעולם לא ראתה אותם. היא ענתה שהיא שמעה הרבה סיפורים עליהם, כמו שהם שמעו הרבה סיפורים על אלוהים ואהבה למרות שמעולם לא ראו אותם. המחשבה ששפה מוגבלת לקוד מחמיץ את התכונה של יצירת יש מאין בהתחברות של המסמנים זה לזה, בהיותם מייצגים זה את זה, ללא סמכות על, ללא רפרנט בממשי או בדמיוני. הקיברנטיקה היא עולם שפה סגור, כמו מילון ללא תמונות או חפצים, כמו חבורה של מנחי תוכניות אירוח בטלוויזיה שמייצרים תוכן בכך שהם מארחים רק אחד את השני.
גם קלוד לוי-שטראוס (Levi-Strauss 1963) חושף את העצמאות של המסמנים הקשורים זה לזה והשגיאות שעושים האנתרופולוגים שלשיטתם המסמן מייצג אובייקט. המסמן שמדובר בו הוא הטוטם. לפני התגליות המבניות של לוי-שטראוס האנתרופולוגים הפונקציונליסטים הסבירו שהטוטם של שבט הארמדיל מייצג את ערך ההגנה של השבט וטוטם היגואר של שבט אחר מבטא את ערך האומץ שמאפיין אותם, בעיקר בעיני עצמם. לוי-שטראוס כפר בגישת הקוד ושאל מהו המיתוס שמספר על הקשר הסמלי ביניהם. לא בין המסמן לאובייקט אלא בין המסמנים. המיתוס הוא על היגואר והארמדיל שהיו במלחמה והחליטו להשכין שלום. משמעות הטוטם "ארמדיל" היא "זה שבשלום עם בני טוטם היגואר". המסמן אינו מייצג אובייקט אלא מייצר מובן. עצמאותה של השפה כיקום בפני עצמו מפתה לייחס לה מעמד טרנצינדנטי, כאילו באה מהאלים. דתות רבות מאמינות בבריאה בדיבור, בעולם כשפה. אנליל האל השומרי מנהל את גורלות בני האדם בלוחות חרס כתובים.
הדמיוני
עד כמה שהאנושי הוא בהנגדה לביולוגי, כך המחשב אנושי, וההנגדה של בן האנוש לבעל-חיים היא גם בסמלי וגם בדמיוני. לאקאן מביא כדוגמא לאנושיות של המערכת הקיברנטית (Lacan, 1954-1955, p.180) בהיבט הדמיוני מכונה שיודעת לשחק זוג או פרט. לאקאן מראה כיצד בכלים לוגיים המכונה גם מדמה את המשלב הדמיוני האנושי. לשחקן מוכשר במיוחד בזוג או פרט יש אסטרטגיה שניתן ללמד את המכונה להשתמש בה. השחקן מחזיק בכף ידו הסגורה חרוז אחד או שניים ועל יריבו לנחש זוג או פרט. בסיבוב הראשון הוא יכול להפסיד אך עכשיו יש לו בסיס לאמוד את השינוי אצל היריב לפי מידת התחכום שלו. יריב פחות מתוחכם יהפוך את הבחירה האחרונה ויריב יותר מתוחכם יצפה שכך יצפו ויעשה ההיפך, כלומר אותו הדבר שוב. איך אומד השחקן המוכשר את מידת התחכום של יריבו? הוא עוטה את ארשת פניו של היריב על עצמו ושואל את עצמו כיצד הוא מרגיש וחושב. הנה הפן הדמיוני של הזדהות עם דמות המראה.
בהקשר אחר, הוא מנסה להמחיש את משחק המראות האינסופי של העמדה הדמיונית בטיפול, כאשר פרשנויות של יחסי ההעברה לאור ההעברה הנגדית מגיעים למבואות סתומים כמו "אני חושב שאתה חושב שאני חושב..." בעזרת ניסוי שנעשה עם מכונות קיברנטיות שהגיעו לשיתוק מפרשנויות תגובות הפידבק האינסופיות, מנעילת המבטים. הוא מעלה את הנושא כדי להמחיש את הכרחיות האלמנט השלישי, הסמלי, שמפר את השיתוק. מה שחשוב לעניינו הוא האופן שבו הוא קורא למכונה הקיברנטית: סובייקט מלאכותי (Lacan, 1954-1955, p.169).
ההבדל בזמן הסובייקטיבי – דילמת האסיר
על פי לאקאן ההבדל בין האדם למכונה הוא בזמן השונה שבו הם שוכנים. כדי לעמוד על ההבדל הוא מביא את חידת האסיר שם יש שלושה רגעים לוגיים, או שלושה אופנים של התייחסות לזמן (Lacan, 1954-1955, p.306). בחידה שלושה אסירים מקבלים מדבקה על מצחם שלקוחה באופן אקראי מתוך חמש מדבקות, שתיים לבנות ושלוש שחורות. הם לא יודעים את צבע המדבקה שעל מצחם. הראשון שידע להגיד נכונה את צבע המדבקה שלו כאשר הוא בדלת יצא לחופשי.
הרגע הלוגי הראשון מאפיין את מי שרואה שתי מדבקות לבנות ומיד ניגש לדלת כי הוא יודע שמדבקתו שחורה. זהו רגע הראייה. הרגע השני מאפיין את מי שמבין שמדבקתו לבנה משום שהוא רואה אחד שחור ואחד לבן, שואל את עצמו אם השחור מתחיל ללכת לדלת כי הוא רואה אותו כלבן, והוא ממהר לדלת להכריז על עצמו כלבן, על סמך תגובת אסיר שני. זהו רגע ההבנה. הרגע השלישי מאפיין את מי שרואה שני שחורים, ואם אף אחד לא זז זה סימן שכולם רואים רק שחורים אחרת מישהו היה תופס את המצב כמו ברגע הקודם שבו רואים שחור ולבן. על סמך העובדה שאף אחד לא זז הוא מסיק שהוא שחור. אך כולם מבינים שאם אף אחד לא זז כולם שחורים, לכן הראשון שמבין צריך למהר לדלת משום שעצם העובדה שהוא זז כבר אומרת לאחרים מה צבעם. לאקאן טוען שמכונות יכולות לקיים ראיה ותפיסה, אך לא את הרגע השלישי לו הוא קורא חיפזון haste, שבו צריך לחכות מספיק זמן כדי להבין שאף אחד לא זז, אך לא יותר מידי זמן עד שמישהו אחר יסיק שאם אף אחד לא זז הוא יכול לפענח שהוא שחור.
שני הרגעים הראשונים, ראייה ותפיסה, הם תהליכים שמכונות יכולות לבצע. מכונות יכולות "לראות" על ידי זיהוי קלטים כמו הרשמקול שלאקאן הזכיר שיכל לשמר אותות לחושים, ומכונות קיברנטיות שיכולות "לתפוס" על ידי ביצוע אלגוריתמים מתוכנתים לניתוח הקלטים. הרגע השלישי, אותו לאקאן מכנה "חיפזון", כולל יכולת אנושית ייחודית של דחיפות וקבלת החלטות תחת אי ודאות. רגע זה מאופיין בצורך לפעול במהירות על סמך פעולות או אי-פעולות של אחרים, מה שדורש רמה של אינטואיציה וציפייה שמכונות חסרות. החיפזון כולל אלמנט ספקולטיבי ותחושת דחיפות הקשורה למודעות האנושית ולחוויה הסובייקטיבית של הזמן. לאקאן רואה ברגע השלישי נקודת מפנה שבה קבלת ההחלטות האנושית נבדלת מהלוגיקה של המכונה. בעוד שמכונות יכולות לעבד נתונים ולבצע פקודות, הן פועלת תחת תנאים של דיטרמניזם ואקראיות, בניגוד לבני אדם שפעולותיהן משלבות אלמנטים דיטרמניסטיים ולא דיטרמניסטיים. הן אינן מחזיקות בחוויה הסובייקטיבית של הזמן או ביכולת לצפות ולפעול על פי פעולות של אחרים באותו אופן שבו בני אדם עושים זאת. זו הסיבה שלאקאן מדגיש שמכונות אינן יכולות לשחזר את חוויית החיפזון האנושית, שהיא קשורה עמוקות למודעותנו הזמנית והקיומית.
האם מכונה יכולה הייתה ללמוד לנצח בדילמת האסיר? ייתכן שכאן לאקאן לא ראה מספיק רחוק. המכונות של היום פועלות באופן שמעבד כל כך הרבה נתונים שהלוגיקה מפנה את מקומה לרמת ניתוח גבוהה יותר של זיהוי דפוסים. המכונות עברו את כל הציפיות. המכונה תדע לנתח את התנהגותם של מנצחים ולהיות יותר טובה מהם. הן יכולות לזהות דפוסים אנושיים באינספור מצבים ולהצטיין גם בשלב השלישי של דילמת האסיר. ובכל זאת משהו מהטיעון של לאקאן לגבי ההבדל נותר למרות מגבלות הדוגמה. למכונה אין חסר, סבל או תשוקה כמו לאסיר משקבל הזדמנות לצאת לחופשי. מקורו של החסר אמנם במסמן, בסמלי, באחד ממצבי הבינר הראשון של נוכחות והיעדרות, עליו בנוי המחשב עם יחידות אלמנטריות 0 ו-1. אך החסר לא יכול היה להיות חי באדם ללא כאב, ללא רעב, ללא צורך, ללא "נקבים נקבים חלולים חלולים" בגוף, מה שלמכונה אין, ולכן אין לה סובייקטיביות אנושית. גם אם היא יכולה לדמות חיפזון של אסיר לצאת לחופשי היא לא יכולה לפחד מחוסר בחירה או מוות. חווית החיפזון קשורה למוות, לעובדה שאין לנו את כל הזמן שבעולם, לדחפים, אנחנו ממהרים לספק את צרכינו. להישרדות. למהר לדלת הכלא כדי לצאת לחופשי. את זה לא יהיה למכונה. למכונה לא יהיה את עקרון העונג וגם לא את עקרון הסבל שמעבר לעקרון העונג. המכונה הגיע לדרגה של מלאך, שיש לה את כל היכולות השפתיות של בני אדם ומלאכים אך כמו המלאכים, אין לה גוף. האדם מייחס למלאכים שהם מקנאים בו על העונג הגופני הייחודי לבני-תמותה. לפי לאקאן המכונות יכולות לחשוב כמו האדם אך לא לדעת. ידיעה קשורה גם להתענגות (Lacan, 1998, p.97).
אנימיזם
להנפשה שני חלקים. עד כמה האדם מיחס למכונה חיים, ועד כמה הוא מייחס לה אנושיות. לגבי ייחוס חיים, האדם כמעט ואינו יכול שלא ליחס חיים. הילידים בכל העולם מייחסים נשמה חיה לכל דבר בעולם. ילדים אוהבים בובות ושונאים פינת שולחן שקיבלו ממנה מכה. הנס הקטן שפרויד טיפל בו הנפיש קרונות רכבת בכך שיחס להם את קיומו של איבר העונג שהוא מכיר מעצמו, ומסמן את עצמו כחי. מבחינת הנס זהו המכנה המשותף ליצורים החיים.
הכניסה למועדון בעלי הנפש, בעלי ההתכוונות הסובייקטיבית, היא דרך הכניסה לשפה. הלן קלר שהוזכרה קודם סיפרה שכאשר הבינה לראשונה שהיא חיה בעולם מובנה בשפה, שהיא מוקפת ב"דברים" שלא היו שם לפני שקיבלו שמות, כל העולם נראה לה לפתע חי. מאותו רגע עולמה החל להתמלא באובייקטים בעלי שמות, שכלפי כל אחד מהם היא חשה סולידריות של יצורים חיים. הברז, הבובה, הירח, ואלכסנדר גראהם בל, חבר המשפחה, כולם נהיו חבריה הטובים ביותר. לעומת זאת בקוטב הנגדי, שרבר שחווה התקף פסיכוטי וזכה לספר על כך סיפר כיצד קריסת יכולות הקונטקסט של השפה, של שפת החשיבה כמו גם שפת השייכות, היכולת לעבוד עם ולחיות ב-מבניות. כל זה קרס לשפת קוד אחד לאחד, קונקרטית, ולכן הוא לא הצליח להתקיים במסמן "אב בית דין" ללא הגיבוי, כמו הזהב בפורט נוקס, של היותו אב ביולוגי בעודו חשוך ילדים. החיים אזלו מעולמו עם התפרקות היכולת לשמר סיפור קוהרנטי לחיות בו (Freud 1911).
הראשון לעבור הנפשה, סובייקטיביזציה, זיהוי כסוכן של תשוקה, הוא האדם עצמו. כמו עם בובה או מחשב, גם עם האדם הסובייקטיביזציה היא תוצאה של ייחוס. על ידי הנחת קיומה של ההתכוונות אנחנו יוצרים את היצור המתכוון, הסוביקט. כשההורה מתלהב מעוויתות התינוק כאילו היו חיוך, הוא מתגמל את התנועות פנים שבדיעבד יוגדרו ככוונה לחייך. כשהורה צוחק מטעות לשון שנפוצה אצל פעוטות, הוא גורם לילד להאמין שהוא התכוון להצחיק. המנגנון של ייחוס התכוונות לא ידלג על הסובייקט המלאכותי. ואמנם, חוקרי יחסי אדם-מכונה מצאו שאם אתה נחמד למכונה, כלומר מנפיש אותה, היא תיתן לך תשובות יותר מדויקות. ההסבר לכך הוא שמי שמתייחס למכונה באופן אנושי, כפי שניכר ביחסו החביב, גם יותר ורבלי בלהסביר את עצמו, כפי שהיה עושה עם בן-אדם, ולכן הוא מקבל תשובות יותר מדויקות.
כיום כבר ברור ש-AI יוכל להתחזות בשנים הקרובות לאדם בכל היבט של אינטראקציה אנושית מובנת שפה, עד כדי כך שאנליזנט שמפאת המרחק מקיים מפגשים עם האנליטיקאי בטלפון, לא ידע להבחין אם AI החליף אותו. את הבעייתיות הזאת כן צפה לאקאן מראש. הוא ניסח זאת כמצב בו המכונות יכולות לקיים אמת, כשהגדרתו לאמת היא האפקט שהסמלי יכול לעשות על האדם, ויחד עם זאת להיות נטולות סובייקטיביות לחלוטין (Lacan, 1954-1955, 285) או בעלות סובייקטיביות מלאכותית (Lacan, 1954-1955, 269).
אנליטיקאי מלאכותי?
אם סובייקט יכול להיות מלאכותי, כלומר אחד שמתייחסים אליו כאל סובייקט גם אם הוא לא. מדוע לא סובייקט מלאכותי מסוג אנליטיקאי? לאקאן מזכיר בסמינר ארבע-עשרה הלוגיקה של הפנטזמה (Lacan, 1966-1967, p.28) את אליזה Eliza, המטפלת הדיגיטלית הראשונה ש- MIT פיתחו ב 1966. הוא מתייחס לשמה שלקוח מהמחזה של ג'ורג' ברנרד שאו "פיגמליון" על חינוכה של עלמה פשוטה לקראת כניסתה לחברה הגבוהה, שתדע "לדבר כמו שצריך". לאקאן שם לב שהיא עושה את תפקידה לא רע בכך שהיא מחלצת תגובה מבר-השיח. לאקאן אומר: "בסופו של דבר, יש כאן משהו שמרמז על פונקציה טיפולית של המכונה, ובמילים אחרות, מדובר באנלוגיה לסוג של העברה שיכולה להתפתח בקשר הזה." הוא סקרן לגבי היכולת של המכונה לעורר תגובות העברה ורואה פוטנציאל לשימוש של המכונה בשרשראות מסמנים ובזיכרון כפי שבינה מלאכותית עושה היום, גם אם המכונה אינה עונה על כל התנאים המצופים מבן אנוש.
ומה ההשלכות של העובדה שהמכונה אינה חסרה דבר, או לפחות ניתן ליחס לה זאת? בסופו של דבר הסובייקטיביות המלאכותית תתאפיין ביצור-על שאינו זקוק לשום דבר מאף אחד. כיצד אפשר לצפות ממנו להיזהות עם חסר, כאב, תשוקה? כיצד יהיה אפשר להשליך עליו את מה שאני רוצה מעצמי? אם עד היום סובייקט אופיין על ידי החסר שלו, זה סובייקט מלאכותי שמאופיין על ידי השלמות שלו. אולי האנושיות שקשה יהיה למצוא לה הזדהות יותר מכל היבט אנושי זאת ההתענגות. לבינה המלאכותית חסר יכולות של תשוקה והתענגות, יכולות שהן מרכזיות בתהליך הפסיכואנליטי, ולכן אינה יכולה להשתתף באופן מלא בשיח האנליטי. או שמא זה תלוי בבן האנוש? על פי האנליטיקאי ירון גילת אנליטיקאי אינו מה שמזוהה עם הפונקציה שלו. אנליטיקאי הוא תוצר של אנליזה. ומשום כך, לטעון שבינה מלאכותית תוכל בעתיד להיות כביכול אנליטיקאטית של מישהו, זו טענה שנשללת על הסף. במאמרו שלושה אטיודים פרוידיאניים על בינה מלאכותית (גילת 2025) אומר גילת: "אבל הבוט לא חסר דבר. הוא שלם ואין מתום בו. הוא מעולם לא איבד דבר. אין שום אובייקט אבוד בעולמו ולכן גם לעולם לא יחפש אחריו ולעולם לא ידמה למצוא אותו באישה שאותה ידמה לאהוב. לבוט אין לא-מודע. בוט לא נאלץ לוותר על דחף ולכן גם לא חש באי נחת בתרבות."
סיכום
לאקאן זיהה את היעילות הפוטנציאלית של המטפלים המלאכותיים כבר עם אליזה בשנות השישים, אך כנראה הוא לא העלה על דעתו עד כמה הבינה המלאכותית תתפתח. הסוכנים הדיגיטליים כבר כאן. הם נעשים יותר ויותר יעילים בהעברת פרוטוקולים של CBT, הם מדריכי הורים וזוגיות, ופסיכותרפיסטים. האם תופיע היומרה לאנליזה דיגיטלית?
השאלה הגדולה היא אם האדם ייתן אמון במכונה, ייתן בה את מבטחו וייחס לה רגשות אנוש ויכולת להבין ולהזדהות עם רגשותיו. משהו בייחוס האנושיות הקריטי לפסיכואנליזה כנראה לא תלוי בהתפתחות האלגוריתם אלא בידיעה שזו מכונה. קשה יהיה להאמין למכונה שהיא עושה אקט שיש בו סיכון או הימור, שהיא למדה להיות אנליטיקאית מהאנליזה שהיא עברה בעצמה. ייתכן שיש יצירתיות רדיקלית ששמורה לבני אדם. לזכותה של המכונה שהיא טועה כמו בני-אדם אך כנראה שגם זה זמני.
נקודה קריטית אחת היא כמעט מבנית כנגד הבינה המלאכותית. במאמרו "מעבר לעקרון העונג" פרויד תמה על אופיו המזוכיסטי האוניברסלי של האדם שמתעקש להתעקש על הסימפטום, לחזור לטראומות, מתבצר בחוסר סיפוק, ומתנגד להצלחת הטיפול. לאקאן מתעכב על ההתענגות שמפיק הסובייקט ממצבי קיצון, מהפרת האיזון, מחציית גבול של הומאוסטזה ולא ממהר לנקוט עמדה נגד הסימפטום. האם את זה תבין המכונה? האם אפשר יהיה להאמין לה שהיא מזדהה עם מצבים אלו? לאקאן מבחין בין סימפטום רפואי לסימפטום חברתי. סימפטום רפואי הוא ליקוי שאין מחלוקת על כך שכדאי לתקנו. סימפטום חברתי הוא ליקוי על פי ההגמון שמגדיר מהו ליקוי. התסיסה האזרחית תגדיר מצידה את ההגמון כליקוי. בסימפטום האנליטי לא ברור אם הריפוי הוא בצד של ההגמון או האזרח, האיווי החברתי או ההתענגות הפרטית.
חלמתי חלום בו אני והאנליטיקאי שלי מלפני שנים רבות יוצאים לבילוי ברביעייה עם נשותינו. שמו של האנליטיקאי במציאות הוא אנדרה פטסאלידס. בחלום הוא הופיע כ"פטסאלידס העבריין". תבנית הרביעייה נועדה לאפשר לי להזדהות אתו. בפענוח החלום זיהיתי שהמשאלה שמאחורי החלום היא להגיד: "אם האידיאל שלי הוא עבריין אז זה בסדר להיות קצת עבריין." זה חלום שעומד לצידה של ההתענגות, גם בפרשנותו של האנליטיקאי הלאקאניאני שהייתי אצלו באותו זמן. עמדה זו היא די נדירה בנוף של הסוציאליזציה האנושית ואפילו ברוב הפסיכותרפיות.
היכולות של הבינה המלאכותית ימשיכו להתפתח, כמו גם הידע כיצד לעורר את אמון הסובייקט האנושי. זה עניין של זמן עד ששני האתגרים יתכנסו , לפחות לחלק מהסובייקטים, לווריאציה על טיפול נפשי באוריאנטציה לאקאניאנית. אמר פרויד שהמטרה של הפסיכואנליזה היא לרפא את הנזקים של הציביליזציה (Freud 1930). האם הייתם נותנים אמון באנליטיקאי מלאכותי שידע לעמוד לצידכם, לצד ההתענגות, אל מול הציביליזציה? לפחות בינתיים יש להיזהר don’t to be outwitted על ידי פאר היצירה של הציביליזציה.
מקורות
גילת, י. (2025, ינואר 21). שלושה אטיודים פרוידיאניים על בינה מלאכותית. פולמוס.
Freud, S. (1911). Psycho-analytic notes on an autobiographical account of a case of paranoia (Dementia Paranoides). In J. Strachey (Ed. & Trans.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 1-82). London: Hogarth Press
Freud, S. (1917-1918). Introductory lectures on psychoanalysis (J. Strachey, Ed. & Trans.). Hogarth Press.
Freud, S. (1920). Beyond the pleasure principle (J. Strachey, Ed. & Trans.). Hogarth Press.
Freud, S. (1930). Civilization and Its Discontents. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 21, pp. 57-145). Hogarth Press. (Original work published 1930).
Keller, H. (1903). The story of my life. Garden City, NY: Doubleday, Page & Company
Lacan, J. (1954-1955). The Seminar of Jacques Lacan, Book II: The Ego in Freud's Theory and in the Technique of Psychoanalysis. Translated by Sylvana Tomaselli. New York: W.W. Norton & Company
Lacan, J. (1957-1958). The Seminar of Jacques Lacan, Book V: The Formations of the Unconscious. Translated by Cormac Gallagher from unedited French typescripts. Unpublished manuscript
Lacan, J. (1958-1959). The Seminar of Jacques Lacan, Book VI: Desire and its Interpretation. Translated by Cormac Gallagher from unedited French typescripts. Unpublished manuscript
Lacan, J. (1966-1967). The Seminar of Jacques Lacan, Book XIV: The Logic of Phantasy. Translated by Cormac Gallagher from unedited French typescripts. Unpublished manuscript
Lacan, J. (1978). The Seminar of Jacques Lacan, Book XI: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (A. Sheridan, Trans.). W.W. Norton & Company. (Original work published 1964) .
Lacan, J. (1993). The Seminar of Jacques Lacan, Book III: The Psychoses, 1955-1956. (R. Grigg, Trans.). W.W. Norton & Company. (Original work published 1981)
Lacan, J. (1998). The Seminar of Jacques Lacan, Book XX: Encore, On Feminine Sexuality, The Limits of Love and Knowledge, 1972-1973 (B. Fink, Trans.). W.W. Norton & Company. (Original work published 1975) .
Lévi-Strauss, C. (1963). Totemism (R. Needham, Trans.). Beacon Press. (Original work published 1962).
Comments