השמאן ושולייתו, אגדה שומרית

19 בינו׳

מתוך "מסופוטמיה שתיקת הכוכבים" מאת יהודה ישראלי ודור רווה. הוצאת עם-עובד. זוכה פרס גפן למדע בדיוני ופנטזיה 2010

פרולוג

הלילה הזה ייגזר הגורל, לחופש, לעבדות, או למוות.

לאחר שנשמע הבית השלישי של פזמון הקציר, יישר רוּחַא את גוו וחילץ את עצמותיו והן נענו בקול פיקוק. מאחוריו השתרך שובל של שיבולי שעורה תפוחות ממימי הפרת. הוא היה גאה בעצמו. לאחר שבמשך שנים הסתייע בעזרתו הסמויה של חברו החסון, הצליח סוף סוף בחודשים האחרונים לעמוד במכסת הקציר בכוחות עצמו.

הנוגש חזר ופיזם את מנגינת הקציר מההתחלה. רוּחַא העביר את כל המתח האצור בנפשו לידו האוחזת במגל וחזר לעבודתו.

ייתכן שדווקא היום יזדקק חברו לראשונה לעזרתו במילוי מכסת הקציר. בימים כתיקונם, היה חברו טִימִין מסוגל לקצור מטען חמור שלם יותר ממנו, אך לא היום הזה. טִימִין הבוגר ממנו בשלוש שנים היה גבוה כמעט בראש, וכתפיו הרחבות וחזהו השרירי האמירו את מחירו כעבד. רוּחַא הצנום שׁח תחת משקל ראשו הגדול, ויכולתו לשרוד כעבד התמיהה לנוכח חולשתו.

עבודת הקציר הייתה מלאכה מפרכת ביותר, אך הנחילה כבוד משום שגם שכירים עבדו בה. השכירים השתכרו שקלי כסף ונחושת על פי משקל השעורים שקצרו. העבדים קיבלו רק קצבאות שעורים ושֵכר, אך הם זכו גם בצמר הכבשים שנתפס בחוחים ובדרדרים. רוּחַא הודה על מזלו הטוב לאלוהי אבותיו, דָגוֹן. מרבית שבויי המלחמה נטבחו בעינויים כדי לזרוע אימה בלב האויב ולהניעו לכניעה ללא קרב. עיניהם של שבויים אחרים נוקרו לבל יברחו משיירות השלל, ותחת זאת יירתמו כבהמות לגלגל ויעסקו בשאיבת מי הבאר. שלא כטימין, שנולד חופשי ונשבה, רוּחַא, שנולד לעבדות, העדיף לשמוח בחלקו. כשהשווה את עצמו לקורבנות המלחמה, או לעבדים שהוטל בהם מום, הוא חש שהמזל נטה לו חסד. הוא לא הרהיב להשוות את עצמו לבני החורין.

אביו של רוּחַא נשבה בעיר הולדתו אוּגָרִית, בארץ הארזים, ונמכר שוב ושוב, עד שלבסוף הובל במורד הפרת לאוּרוּק, בארץ בין־הנהרות. שם קנה אותו סַבסֵסֵר, בעל אחוזה שומרי, במחיר מציאה. אמו של רוחא הייתה ממוצא עֵילָמִי, כמו טימין. היא נשבתה במזרח ונמכרה על ידי קצין שומרי שזכה בה כשלל. רוחא נולד אצל סַבסֵסֵר, אדונם של הוריו.

עבד שלא עמד במכסת הקציר הולקה במגלב. לעתים המריץ המגלב את חריצותו ודרבן אותו לעמוד במכסה, אך לעתים, כשהיה העבד ממילא בקצה גבול יכולתו, התיש אותו המגלב עוד ועוד ולבסוף הביא עליו את מותו. רוּחַא הולקה רבות ולא פעם נמצא בסכנת חיים. נפשו של רוּחַא נקשרה בנפשו של טימין: בזכות עזרתו של זה, שבלעדיה היה המגלב מצליף בו עד מוות, וכן בשל שפת האם המשותפת, העילמית. מאז הכריעה עבודת הפרך את הוריו טימין היה לו כמשפחה.

השיבולים הזהובות שמילאו את החללים שבין עצי הפרי השתרעו עד מרבדי הנרקיסים הלבנים ושורת הברושים שסימנה את גבול החלקה. מעבר לברושים נמצאו חלקותיהם של האדונים האחרים ומעבר להן, באופק המערב, שַמָש החל כבר לעטות את אדרתו האדומה לקראת כניסתו לשאול.

ברגע שנשק האל שַמָש לאופק חדלו הכול מעבודתם, שכירים כעבדים. הם ידעו: עליהם להסתלק מהשדה בטרם ייפתחו שערי השאול לקבל את פני שַמָש. שדי השאול מנצלים את פתח השקיעה כדי לחמוק ולאכול מן השעורה שבשדות. הנשארים בשדה בשעות אלו, קודם עלות סין, אל הירח, להגן על בני האדם, מסתכנים בטירוף ושאר דיבוקים שונים ומשונים. משיעבור שַמָש אל מעבר לאופק, לממלכת השאול של נֵרגַל, יוכל רוחא לנוח סוף סוף מעמל יומו. כך התנהלה החלוקה בין האלים לבני האדם. כשנח שַמָש בשמים, עבדו רוחא וחבריו בשדה, וכששַמָש עסק בעבודת לילו בממלכת השאול, נח רוחא.

למרות הסכנה, היו אלה השעות שטימין ניצל כדי להכין את בריחתו אל החופש. טימין הבין שהוא מתגרה באלי השאול אך לא מצא דרך אחרת. רק באותן שעות התאפשר לו לעבוד באור ששַמָש הותיר מבלי להיתפס. כשטימין הרטיב נצרים שנועדו לקשירה או ערך ניסויים בקנה שישמש לנשימה, ישב רוחא בבקתתם ושינן פסוקי הגנה שיעלימו את טימין מעיניהם של השדים והנוגשים גם יחד.

פרק ראשון

הנוגש חיבב את רוחא וניצל את ההזדמנות להחליף איתו כמה מילים. "אתה עובד טוב יותר לאחרונה," החמיא לו.

רוחא העריך את רצונו הטוב של הנוגש. יחסיו עם הנוגשים והאדון היו תקוותו היחידה לשיפור מצבו. הוא אסר על המשאלה להיות בן חורין להעסיק את מחשבותיו והתיר רק לאפשרות להימכר לעבודה קלה יותר להיות מושא לתקוותיו. הוא התאמץ לשמוח בחלקו כפי שנגזר לו ונכתב בלוח הגורלות על ידי האל אֵנליל. אילו היה חופשי, היה נותן למחשבותיו דרור וממציא דרכים לייעל את עמל השדות ואז ערכו היה כפול, אך הוא ידע את מקומו ולא התגרה במזלו.

"כן, אדוני." השיב רוחא בקידה ובינו לבינו חשב: 'כל עוד הנוגש מתרכז בי לא יבחין במבטו החמקני של טימין.'

"האדון יודע מה ערכך. גם אם צנום אתה, ניחנת בתבונה. הוא קבע את מחירך: ארבעה מטעני חמור של גרעיני שעורה לזריעה ומכסת מים לשדות לחודשי תשרתו (תשרי) ושמונו (חשון). כל זה שווה מאתיים זוזים לפחות."

"תודה, אדוני," השיב רוחא.

בני חורין מכובדים נהגו לבוא ולצפות בעבדים העומדים למכירה במהלך עבודתם. האדונים ניסו לא להפריד בין בני זוג או בין ילדים קטנים להוריהם, אך רוחא בן הארבע־עשרה כבר התייתם משני הוריו ונחשב מבוגר דיו להימכר. אם אֵנליל ייטה לו חסד, יימכר לבעל מלאכה כשוליה וכך הוא עשוי לרכוש לעצמו מקצוע של בן חורין. אך ייתכן שגורלו להימכר דווקא לאדון שיכביד עליו עוד יותר. ייתכן שלא יתירו לו לשאת שפחה לאישה. הרי לעבדים לא מאפשרים כלל להביא את עניינם בפני הזקנים הנכבדים בשער העיר.

לפני מותם של הוריו חשש שמא יימכר וייאלץ להיפרד מהם. שלוש שנים חלפו מאז הלכה אמו לעולמה ושנתיים מאז הלך אביו בעקבותיה. 'אם אמכר,' חשב לעצמו, 'לא תחסר לי אמי יותר ממה שהיא כבר חסרה. לא אחסר את החיבוק שחיבקה אותי בידיה היבשות מכריית חמר עבור הקדרים, הצורפים והסופרים. לא יחסרו לי תבשילי הגריסים בבצלים, שומים ותרד, שהכינה בקדרה המונחת על פחמים.'

אביו נהג לשבת איתו על גדות תעלות ההשקיה ולספר לו על גרגירי החיטה התפוחים כזיתים ומתוקים כעוזרדים ועל ההרים המושלגים בצפון־המערב. כשלא חשש שמא יראו אותם, היה מניח בכפו גוש בוץ, ורוחא היה לש אותו עד שהתייבש די הצורך. אז היה מלמד אותו בסתר את הפלא הגדול של האוּגָרִיתִים — כתב הצלילים. הוא צייר את הסימנים בקפידה, ראש שור כאלף, בקתת מגורים כבית, ועוד. רוחא המציא סימנים חדשים לצלילים. סימני קווים ומשולשים כמו של אדוניו השומרים, מוטבעים בבוץ בחרט קנה. הוא חזר וחש עונג כשנזכר באמון שאביו רחש לו כששיתף אותו בפעילות הלא־חוקית והמסוכנת.

"שַמָש אדום במיוחד היום," הסיח רוחא את דעתו של הנוגש מטימין שמיהר לבקתתם.

"שַמָש מתהדר במיוחד הערב. זה סימן שהשאול רוחש פעילות. מוטב שלא נוציא את חוטמנו הלילה רוחא."

"איזה פעילות, אדוני?" היתמם רוחא.

"אלי השאול מקיימים הלילה הילולה וזקוקים לדם אנוש לתבל את יינם," נפל הנוגש במלכודת החנופה וחש להפגין את ידענותו.

"אם כך, אדוני, עלינו למהר."

בזריזות מעושה פרם רוחא וקשר שוב את קצבת יומו, שק השעורים הקטן וכד השֵכָר. רק לאחר שהנוגש מיהר אל מחוץ לחלקה הלך בעקבות טימין לבקתת הבוץ.

מאז חזר אותנפִּשתים בן למך בן מתושלח וכונן מחדש את ממלכת אוּרוּק, לאחר המבול הגדול, שסחף הכול מאה שבעים וארבע שנים קודם לכן, ובוודאי מאז שעלה מלך אוּרוּק מֵסקִיאַגַשֵר ירום הודו על כיסאו לפני עשרים שנה, לא נכתב ולו צו אחד לשחרור עבד. סיפורים על עבדים שנמלטו הסתיימו כמעט תמיד במוות בעינויים, בידי חיילים שבעתות שלום התקיימו מציד עבדים. ניסיונותיו של רוּחַא להניא את טימין מלברוח עלו בתוהו. משהבין שלא יוכל לעוצרו, נרתם לסייע, אך טימין סירב.

לפי התוכנית המקורית התכוון טימין להמתין לתחילתה של האשמורת השלישית ולרוץ שפוף במשך חלקו הנותר של הלילה, בין קני הסוף לאורך תעלת ההשקיה. הוא תכנן להסתתר במשך היום בסוּף ולהמשיך לרוץ בלילה הבא, עד שיצא מתחום הסכנה המיידית, נחלתו של האדון סַבסֵסֵר. טימין היה ממשיך ומוציא לפועל את תוכניתו ללא ידיעת איש, וקרוב לוודאי שהיה נלכד במלתעותיהם של כלבי החיילים או הופך טרף לזאבי ביצות, אלמלא שיתף את רוחא.

רוחא הבחין בשינויים שחלו בטימין. הוא החליט לדבר עם טימין בגלוי; היה זה מספר חודשים קודם לכן.

"אתה כועס עלי? פגעתי בך מבלי דעת?"

"חס וחלילה, רוחא אחי."

"האם הכבדתי עליך במכסות הקציר שהשלמת בעבורי?"

"לא, רוחא," ענה טימין שהצטער על כך שסודו גרם לאי־הבנה, "חסון אני ממך ומשלים בקלות את מכסתך, מרחיק מעליך את המגלב מבלי שתיגרע זו שלי."

"אם כך," שאל ידידו, "מדוע אינך משתעשע עוד בחברתי? מדוע חדלת לשתות איתי שֵכר בין הערביים, כפי שנהגנו, מדוע אתה נעלם בשעות הערב אל השדים ומשאיר אותי לבד בבקתה?.."

עלבונו של רוחא הכריע את טימין, ולאחר שהשביע אותו באלף אלפי אלות וקללות גילה לו את סודו. כצפוי, רוחא התנגד. אמנם חשש שמא טימין יותיר אותו לבד ללא אדם קרוב בעולם, אך חרד יותר לטימין, שעלול להיתפס ויומת בעינויים. הוא לא ידע להעריך את חשיבותה של החירות עבור טימין ועבדים אחרים שנולדו בני חורין.

טימין השתדל להמחיש לו את החופש. "אין מכסת קציר, אין מגלב, אין נוגש המביט בעמלך. אתה בוחר מתי לקום ומתי לישון, מתי לאכול ומתי לשתות. אתה יכול לצבור כסף ולרכוש חלקת אדמה, לרכוש רעיה מהוריה, או בהמת עבודה שתקל עליך. אינך צריך להשפיל את מבטך בפני איש, ואוזנם של הזקנים בשער העיר כרויה להגן עליך מעוולות. אתה חופשי לזרוע, לקצור, להתסיס ולסנן, לשתות שֵכר כאוות נפשך ללא הקצבה. אתה חופשי לנוע כמעט בכל רחבי הממלכה ואפילו לרכוב על חמור אם ידך משגת זאת."

אף על פי שהיה מוקף בשכירים בני חורין, התייחס רוחא לסיפורים כאל אגדות ודרש פרטי פרטים על העולם הקסום ההוא. בעיניים נוצצות שאל:

"והמצע עליו תישן כסתות ונוצות? ופתך טובלת בשומן? ומנחתך מתקבלת במקדש? ובניך ובנותיך גדלים עמך ועם רעייתך? והמוכשרים מביניהם לומדים כתב?" ועוד כהנה וכהנה צייר בלשונו את מקסמי החופש עד שהקנאה צרבה את נפשו. אז חזר להתנחם בסכנות הבריחה ושמח בחלקו: הרי מצבו יכול להיות גרוע יותר.

רוחא נמנע מלהתייחס לאפשרות שיימלטו יחד. מדוע יכביד על טימין ויאלצו לסרב לו, או גרוע מזה, יכפה עליו סיכון מיותר בבריחה יחד? טימין לא הזמין את רוחא להצטרף אליו כדי לא לסכן אותו. מכיוון שרוחא הצליח לעמוד במכסת הקציר בכוחות עצמו, יוכל לשרוד. לאחר שטעם בדמיונו את החירות הבין רוחא שעליו לשחרר את טימין, אך התנה זאת בזכות לסייע לבריחתו.

טימין סירב. הוא ידע שדינו של עבד מסייע כדינו של עבד נמלט. רק לאחר שרוחא הגה תוכנית בריחה עדיפה לאין ערוך על תוכניתו של טימין, עיבד אותה לפרטי פרטים, וסכר את כל הפרצות שיכלו להפלילו, ניאות טימין להקשיב לו.

"לפי התוכנית שלך, טימין, אני יכול להתחיל להתאבל עליך כבר עכשיו," עקץ אותו. "באשמורת השלישית לא תרחיק אל מעבר לתחום האדון סבססר. במשך היום יריחו אותך כלבי האדונים או זאבי הביצות, ואם תינצל משיניהם, זכור שעם זריחת שַמָש יפוזרו עלים ירוקים על גחלים רוחשות, ועשן לבן יבשר את הפרס על ראשך. אם גמלה בלבך ההחלטה לממש את חירותך, תן לי לפחות להציע לך דרך בטוחה יותר לברוח."

טימין הכיר בכך ששכלו החריף של רוחא פיצה על גופו החלש. לא בכדי, בתחבולות שהגה הצליחו השניים להערים על הנוגשים ולזקוף אלומות קציר לזכותו. חוכמתו של רוחא זכתה גם להערכת אדוניו, לאחר שהציע להשקות את השדה בעונה היבשה בשעת לילה, כדי להפיק את המרב מקצבת המים הדלה. טימין הסכים להקשיב לעצותיו של רוחא רק לאחר שחזר מספר פעמים על דרישתו ורוחא הבטיח שלא יברח יחד איתו.

רוחא ניעור מזיכרונותיו. עכשיו נמצא לבדו בבקתה; הוא פרש את המחצלת העשויה מעלי דקל לקראת השינה. שעה אחת לפני כן חיבק את טימין בפעם האחרונה, קודם שהצטרפו לשאר העבדים לרחצת הערב בבריכת הכביסה. רוחא היה הראשון שחזר מהרחצה. הוא חש באימה רק לאחר שהגיע אחרון הרוחצים. טימין נשאר בבריכה.

טימין חיכה בסבלנות עד שאחרון הרוחצים יצא מהמקום. הוא קרצף את עצמו שוב בעלי המרווה האתריים כמנהג הרוחצים שידם אינה משגת שמנים מזוקקים, כדי להסוות את ריחו מפני זאבי הביצות. כששלח מבט אחרון לעבר שדה השעורה, בקתות העבדים ואבני הכובסות על גדות הבריכה חשב על הוריו — אולי עודם חיים? ועל אחיו ואחיותיו בעילם, שבעיניהם בוודאי מת זה כבר. הוא חיכה: רק כשראה את המדורה הבוערת בין בקתות הנוגשים ומסנוורת את עיניהם, צלל בתוך הבוץ הדליל.

רוחא הציץ מבין הקנים בקיר הבקתה וראה כיצד אש הנוגשים ניצתת. זה הסימן להתחיל בספירת הזמן. הוא השתרע על גבו בפתח הבקתה, השתדל להירגע, להסדיר את קוצר נשימתו, להתגבר על הרעד בידיו ולקנח את זיעתו הקרה. הוא נשא מבטו אל הכוכבים בעודו כופה על עצמו לפזם בלבו את פזמון הקציר. עם תום הבית הראשון אמר לעצמו, 'עכשיו הוא נושם בעזרת הקנה.'

ריאותיו הצנומות של רוחא לא אפשרו לו לעצור את נשימתו יותר ממחצית הבית אך טימין התאמן במשך חודשים, ולבסוף הצליח להימנע מלנשום במשך בית שלם ופזמון. זהו פרק הזמן שנדרש כדי לשלוף את הקנה החלול והמעוקל החבוי בבד הפשתן של אזור חלציו. בעודו שקוע במים, אוחז בשורשי הסוף בקרקעית בידו האחת, חבש לראשו בידו השנייה את לולאת עורק הכבש הטרייה והגמישה. טימין השחיל את הקנה בין עורק הכבש ורקתו, הכניס את קצהו לפיו, אטם את אפו באטב שיצר מפיסת עץ מפוצלת והחל לנשום לרווחה דרך הקנה.

רוחא פיזם בלבו את הבית השני וחשב: 'עכשיו הוא מסיר את האבנים מקיבות הבקר המנופחות בקרקעית הבריכה.' שעות רבות שקד טימין על קיבות הבקר שגנב מהפגרים שהותירו הזאבים. הוא הפשיל, גירד וניקה מבפנים ומבחוץ, ייבש בשמש וריכך בשתן, ותחב גבעולים קשים וחלולים לצינור המעי לבל ייסגר, יידבק או יתכווץ. בתפירה עדינה במחט מעצם דג חיבר קיבה לקיבה בשרשרת, ולבסוף ציפה את התפרים בשכבת ביטומן אטימה.

טימין נשם בכבדות דרך הקנה הצר, בזמן ששרך לגופו את הקיבות המנופחות ברתמת נצרים. קיבות הבקר ומשקולות האבן הצמודות אליהן תוכננו ונבדקו על ידי רוחא במדויק, כך שכאשר טימין יקשור אותן לבטנו, יצוף בבוץ הדליל בגובה בינוני מעל אבני הקרקעית ומתחת לפני המים.

רוחא פיזם את הבית השלישי וחשב לעצמו: 'עכשיו הוא רוכס את סנדליו.' רוחא הכין סנדלים ארוכי סוליה מפיסות קנה שנשזרו בעלי דקל ירוקים וחזקים. הוא חישב שהסנדלים הללו, כמו סנפיר הזנב של דג, יאפשרו לטימין להכפיל את מהירות הצלילה. בלעדיהם, ספק אם יצליח להרחיק הלילה עד הנהר.

לפתע הבחין בתנועה. הוא התיישב בפתח הבקתה וראה את צלליותיהם של שני נוגשים נעות לעבר בריכת הכביסה. 'מה הם עושים?' חלפה מחשבה מבעיתה במוחו בעוד נשימתו מתקצרת. האם אחת השפחות לא הביאה להם את כל כבסיהם? אולי הם בודקים אם לא נותרו עבדים בבריכה, או מחפשים שפחה ללילה? אפשר שכדם ריק משֵכר והם צמאים למים? הוא החליט להסיח את תשומת לבם.

טימין גישש בידיו לאורך קירות הבריכה כששמע לפתע את צעדי הנוגשים על הגדה. קולותיהם העידו כי הם נמצאים במרחק אמות ספורות ממנו, אך הוא לא שמע את דבריהם. בקור רוח, כשהדם קופא בעורקיו, חשב על כך שכל עוד הוא מאובן, לא משמיע רחש ונושם דרך הקנה, לא יבחינו בו. הוא השרה על עצמו שלווה, כמו רגיעה על סף תרדמה, וציפה שילכו. באור יום, חדי עין היו מבחינים בתופעה לא טבעית — קנה שצף במאונך. הרי הקנים שתולים במאונך או צפים במאוזן; אך בלילה איש לא יבחין בכך. לרווחתו מישהו קרא אליהם. רוחא המתפתל בכאבי בטן. טימין פיזם בלבו את פזמון הקציר מתחילתו ועד סופו לפני שההין להמשיך ולגשש עד לפתח תעלת ההשקיה הצרה והבוצנית. דחיפה קלה ברגליו והוא החל את המסע לחופש.

למרות עייפותו רוחא לא עצם עין. הוא דימה שכל נביחת כלב או יללת תן תעורר מהומה של להקה שלמה שתסתער על טימין. רוחא סמך על נַמוּ, אלת המים, שלא תסגיר את ריחו. עם אור ראשון, יצאו העבדים מבקתותיהם להדליק אש ולשפות מים לדייסת שעורים של שחרית. שַמָש יגיע לגובה של ארבע אצבעות מעל אופק המזרח לפני שהנוגשים יחושו בחסרונו של טימין. אז כבר יעבור את הפתח שבין התעלה הצרה לתעלה הרחבה וימצא מסתור כנוטרייה, מתחת לאחד מאיי סבך הפטל. במשך היום יישן שינה חטופה כשראשו מחוץ למים והקנה בפיו, דרוך לצלול עם כל רחש.

כל הלילה התהפך אֵאוֹ בין מזרן התבן לכסתות הנוצות, ולא ישן. לבסוף, קם ממיטתו והחל להתלבש.

"מה לך, יקירי?" שאלה אשתו.

"ארבעה מטעני חמור ומכסת שני ירחים, תשרתו ושמונו, של מים? מנין אשיג אותם, קִישמִי?"

"מֵסקִיאַגַשֵר המלך אוהב אותך, אֵאוֹ," ענתה אשתו בעודה קמה מיצועם. אֵאוֹ היה כינויו, קיצורו של אֵאוֹגוּלָדֵז, השם שנתן לו מורהו כשהסמיך אותו כאִיאָזוֹ, מרפא שמן, מרפא רוח. משמעות השם הייתה: 'זה שאלת הרפואה גוּלָה שוכנת בקרבו'.

"ועל סמך מה את כה בטוחה בכך?"

"האם קיבל מי מבין רופאי המלך את החותם, מלבדך?" שאלה, סורקת את שער ראשו הסמיך וזקנו המרובע במסרק עשוי משנהב סוס־יאור.

אֵאוֹ הביט בגאווה בחותם הגלילי, העשוי לאפיס־לזולי כחול, שאותו ענד סביב צווארו. קִישמִי צדקה, כרגיל. אפילו יריבו, האֵזוֹ, מרפא המים, מרפא הבשר, לא זכה לכבוד שכזה.

"מאז הצלחת לגרש את רוח המת ממסדרונות הארמון, לפני שתי עונות קציר, אתה זכור לטובה."

"אמנם כך, יקירתי." הוא ליטף את תלתלי שערה השחור והביט באהובת נפשו. הוא אהב כל ריס בעיני השקד הגדולות. עיניים שתמיד הקנו לו כוח. אהב את מגע ידה שתמיד העניק לו חום, כל קימור בגופה הדשן, מכתפיה החלקות דרך שפע חמוקיה ועד ירכיה הרחבות והעקרות.

"אל תדאג, גוּלָה בירכה אותך במתת המרפא. הצטייד באווז שמן עבור הכוהן הגדול במקדש הזיגורט, וכבש שיברכהו, ולך למלך עם מתת הכבש ובקשהו את מחיר העבד."

"יהיה עלי להיפגש עם אחד משרי המלך. בקן הצפעים הזה אין לדעת מי נוטה לטובתי ומי לא. איך אעבור את השרים ואגיע עד המלך?"

"היה סבלני. התקדם לאט. פנה למי שצריך, חזור הביתה, וביחד נטכס עצה כיצד להמשיך. אחכה לך עם תבשיל מתוק של קדל חזיר עם דובדבנים ומשמשים בזעַפרן ודבש תמרים, בדיוק כמו שאתה אוהב."

"ידי אינה משגת לקנות את העבד שאני זקוק לו, ואת מתכננת משתה מלכים," רטן אאו והביט בפניה של קִישמִי. היא החליקה את ידה הטבולה בחמאת כבשים ותמצית מנתה על זקנו. הוא נישק את ידה והצטער על דבריו.

לא הייתה יפה וטובה מקישמי בעיניו של אאו. ההרגשה התעצמה בו לאורך שנים, בכל פעם שראה אותה יושבת כנערה בפתח בקתת הוריה, עוזרת לאמה לברור אפונים. הוא חלם על שיניה הנוצצות שהבזיקו מבעד לחיוכה הביישני. לא היה מאושר ממנו כשהוריה הסכימו לבקשת הוריו לערוך את טקס האירוסין ביניהם. את תבונתה למד להכיר עם השנים.

הוא קם וקישמי כרכה סביב כרסו הקטנה את יריעת הטוֹגַטוּשַה, הידקה את החצאית, וקשרה את שרוכי הסנדלים השמורים לאירועים מיוחדים. אאו בחן במראת הנחושת הממורקת את מצחו הגבוה, את אפו הפחוס ועורו הכהה. פלומת שיער סבוכה בצבצה מצווארונו. 'כך אמור להיראות מרפא השמן שזוכה לחסדו של המלך,' ניסה לשכנע את עצמו. הוא הביט בתכשיטיו, בעגילי הזהב שעיטרו את אוזנו, בצמידי העצם שחבקו את אמותיו, בשרשרת החותם הכחול שלצווארו ובסיכת הנחש המוזהב שהעידה עליו שהוא מרפא.

"אתה נראה מכובד מאוד," אמרה קישמי שעמדה מאחוריו, דמותה מסתמנת במעורפל במראה.

הוא כיווץ את גביניו העבים כך שמבטו החד נראה חודר אף יותר. 'כך ראוי שייראה מבטו חודר הנשמות של מרפא שמן,' ניסה להחניף לעצמו, אך המחשבה רק העלתה חיוך על שפתיו וקמטי הרצינות במצחו נמוגו.

"לפחות אני נראה כמו מרפא," אמר אאו בחשש.

הוא עמס על כתפו האחת את האווז הקשור ברגליו, ובידו השנייה משך בחבל קלוע מסיבי דקלים את הכבש. בני הזוג הצמידו את אפיהם בברכת פרידה. הוא עזב את אפלולית הבקתה, ויצא מדלת הבית הנמוכה אל אור שַמָש המסנוור, בדרכו למקדש.

בקצה שדרת הדקלים הרחבה, לפני המקדש האדום השמור למלך, התנשא מגדל הזיגורט, המקדש הלבן, שנקרא כך בשל עשרות אלפי החרוטים הלבנים העשויים חֵמר אפוי שננעצו בטיט המבנה ושיוו לו את צבעו. פה ושם היו שורות חרוטים כחולים שהעצימו את לובן הכתלים. אאו שם אליו פעמיו בחרדה ובהתרגשות, מברך את העוברים ושבים בנגיעת יד לאפו. הוא התנצל בפני מי שרצו לעצור אותו, להיוועץ בו לגבי תחלואיהם, ומיהר לדרכו. תמורת מספר פתיתי נחושת ששילם למרגלות פירמידת המדרגות הלבנה, הרווה את צימאונו בעסיס רימונים מריר.

הכוהן שמח לקבל את האווז. לאחר ששחט אותו לפי כל הכללים והדקדוקים, הגיש את האווז צלוי לפסליהם של אַן, אל השמים, ובתו אִינַנָה, אלת אוּרוּק. האלים אכלו את ארוחתם בצנעה מאחורי פרגוד. הם אכלו מעט מאוד, כמעט לא הורגש שנגעו באוכל. לאחר מכן, כשאאו ביקר את הצלמיות המתפללות עבורו ועבור קישמי והתפלל איתן, אכל הכוהן את שהותירו האלים. משסיים ניגב את שומן האווז בזקנו ובירך את הכבש ואת אאו בשם אלי השמים והארץ. אאו משך בחבל הקשור לכבש והמשיך בדרכו, על הדרך הרחבה הנמתחת מהמקדש אל הארמון.

ראש השומרים קרא לו: אל לו לעמוד בתור עם פשוטי העם. הוא הוביל אותו סביב לבריכת הכניסה, על פני אריות האבן המוזהבים והמכונפים, אל חדר המתנה קטן.

אאו המתין שעה ארוכה. עבדי השר הגישו לו מים צוננים, פיסטוקים קלויים ודבלים. הוא שבע וכמעט נרדם בחום היום כשאחד השומרים הזמינו סוף סוף ללשכתו של השר.

"סֵרוּף, שר העבדים הנכבד והנישא, אשר למלך מֵסקִיאַגַשֵר ירום הודו, שליט הארץ התיכונה, יקבל אותך עכשיו." הכריז שומר הסף הזקוף. אאו הלך בעקבותיו במבוך המסדרונות עד לשכתו של השר סֵרוּף. ישבנו של השר מילא את הספה הרחבה, פימתו גלשה בקפלים רבים על גלימה אדומה כדם. הגלימה כיסתה כרס עצומה שרבצה בין ברכיו. עיניו השחורות אופרו בכחל כהה ולחייו נמשחו בסומק כדרך המצרים.

"מרפא השמן אֵאוֹגוּלָדֵז!" הכריז הזקיף.

בעודו משייף את ציפורניו הארוכות באבן, ומבלי שנשא את עיניו אל אאו, שאל הסריס בקול דק ומתחנחן, "מה שלומך ושלום אשתך... המרפא?" הוסיף בשמץ של לעג.

"שלומי בטוב ושלום רעייתי בטוב, אדוני." אאו הרגיש צמרמורת מטפסת במעלה גוו בנוכחותו של הסריס.

"ואם כה טוב שלומכם, במה זכיתי לביקורך?" הסריס הביט באאו באלכסון ועפעף בפיתוי.

"ברצוני לרכוש עבד כשוליה למלאכתי, אדוני."

"ודאי, ודאי, מרפא דגול שכמותך, שמגרש רוחות ממסדרון הארמון, ודאי וודאי שראוי אתה לשוליה שינצור את הידע שלך. אמנם שר העבדים אני, אך מדוע אתה פונה אל חצר המלך? מדוע תטריד אותנו בעניין כה פעוט?"

"ובכן... גם אם נושא אני חן בפני המלך, עדיין שכרי דל ו... אין ביכולתי לרכוש עבד," גמגם אאו הנכלם.

"לדעתך המלך מֵסקִיאַגַשֵר ירום הודו אינו משלם לך כראוי עבור עמלך?"

אאו חש כיצד קורי התככים לופתים את קרסוליו ומטפסים לאורך גופו, דוחקים את כל הדם לפניו הסמוקות. הוא ליפף בעצבנות את החבל הקשור לכבש על אצבעותיו. "לא, אדוני השר. אסיר תודה אני למלך ולשריו על כל תמורה למלאכתי. רק הלוואה מבקש אנוכי."

"קרב נא, אאוגולדז יקירי, מדוע עומד אתה כה רחוק ממני. בוא שב לצדי." חיוך שמנוני עלה על שפתי הסריס והוא טפח על הכרית הצמודה לספה.

אאו התיישב על הכרית כמי שכפאו שד, והסריס הניח בטבעיות את ידו על ירכו.

"לכמה זקוק אתה?"

"לארבעה מטעני חמור של שעורה ומכסת מים לשני ירחי סתיו אדוני." קיפאון הזדחל מירכו לשאר חלקי גופו. הסריס לא הזדרז להשיב לו. משלא זכה בתגובה הכביד את משקלו על ירכו של אאו ואמר כשהוא נועץ בו את מבטו, "ודאי מרפא מוכשר אתה."

"רבים שבעי רצון מעבודתי." אאו קיווה שזו התשובה הנכונה.

"ומה דעתך שלך? האומנם כך הדבר?"

"לא פעם, אם כי לא תמיד, עולה בידי לרתום את האלים לעזרת מטופלי."

"אמור לי, האם אתה מיטיב לעשות את מלאכתך?"

"כן..." ענה בהיסוס.

"כן, גם אני סבור כך, אלמלא כן, המלך לא היה מזמן אותך אליו. המלך מֵסקִיאַגַשֵר ירום הודו, החכם בבני הארץ התיכונה, לא טועה לעולם, בשונה מאחדים משריו. ברצוני לעזור לך משום שידוע לי גודל תרומתך לממלכה, תרומה מפליגה מזו של בכירי וזיריו, האין זאת?"

"עבדך אינו בקיא בהלכות ובמהלכי הממלכה. מי אני שאפצה פי ואחווה דעה על שרי המלך." אאו שקל במהירות אם כדאי להמשיך לדבר, והחליט שמוטב לו לעשות כן. גם אם תשובתו לא תמצא חן בעיני השר הסריס, תגן עליו מפני כל מי שאוזניו כרויות לכותל. "הרי המלך החכם באדם ניחן בתבונה לבחור את יועציו ושריו."

"ודאי, ודאי," הסריס הרחיק מיד את ידו מירכו של אאו וחש לפרום את קורי התככים שרקם. אך לא איש כמותו יוותר. "אמנם המלך ירום הודו בוחר את נאמניו, אך אפילו הוא זקוק לעיניים בכל מקום, ואף שהוא בן אלים, בראשו רק שתי עיניים. ספר לי קצת על עבודתך מרפא השמן."

"בחפץ לב, מה ברצונך לדעת, אדוני?"

"מה הסיבות שבעטיין פונים אליך המטופלים?"

"כאשר הם חושבים ששד או רוח הוא מקור תחלואיהם, הם פונים אלי."

"וכיצד אתה פועל?"

"אני משתדל לברר אם אמנם מתערבים שוכני הארץ התחתונה והעליונה בענייני בני אדם, גברים ונשים, שוכני הארץ התיכונה."

"ואם מתברר לך שכך הדבר?"

"אני מנסה לשאת ולתת עם השדים והרוחות, לברר את מבוקשם וכן מדוע הם מנסים להשיג זאת דרך אנשי הארץ התיכונה."

"אם כך אפשר לומר שמתפקידך לנסות לעזור הן לאדם והן לשוכני עולמות אחרים?"

"...כן..." גמגם בהיסוס והידק את החבל שוב סביב אצבעותיו.

"וביכולתך להשתדל אצל שוכני עולמות אחרים למען בני האדם?"

"אפשר לנסות."

"נפלא, נפלא, ידידי אאוגולדז, פשוט נפלא."

אאו הביט בו בהשתוממות.

"התערבותן של ישויות מעולמות אחרים עשויה להועיל ביותר בעניין מסוים. אינך צריך להלך בלא עבד שוליה שיישא את הידע ברשותך, אם תוכל לעזור גם לי. הרי אדם אני, אם כי לא בדיוק גבר ולא בדיוק אישה." הוא עפעף שוב.

"ובמה אוכל לעזור לך, אדוני?"

"נפלא, אאוגולדז, מה טוב שאתה שש לעזור לי. הריני מבטיח לך שלא תתחרט על מטעני החמור שתקבל." מפח הנפש של אאו ואצבעו החנוקה בחבל עד שהלבינה כליל, לא חמקו מעיני סֵרוּף. חלק מהתחבולה היה להתייחס אל אאו כאל מי שכבר הסכים לעזור, ולכן לא יוכל עוד לחזור בו. "העניין למעשה די פשוט ובתור בעל עבדים יעניין הדבר גם אותך, אך תחילה, הבה נשתה יין צעיר ורענן יחדיו."

על השולחן נערכו צלחות וספלים מחרס, הונחו כפות עץ, פת לחם וכד מים צוננים. על הכיריים בעבע תבשיל החזיר בדובדבנים, משמשים ודבש תמרים. ריח מתוק של זעַפרן מילא את חלל הבית. אאו הקודר התעלם מסעודת הפאר. "מדוע החזרת את הכבש, אאו יקירי? ומדוע נפלו פניך?"

"עדיף להמשיך ללא עבד או לחסוך בהוצאות ולקנות אותו בעוד שנתיים או שלוש מאשר ליפול לתוך רשת העכביש של סֵרוּף. הביאי לי מים צוננים למחות את הבחילה מהחלאה."

קישמי מזגה את המים לספל החרס והחרישה עד שאאו גיבש את מחשבותיו במילים.

"הסריס סרוף, השר לענייני עבדים, גבר עלי בחלקת לשונו. הוא תמרן אותי כך שהייתי עלול להיראות נוכל עלוב שלא מסוגל כלל לשאת ולתת עם שוכני עולמות אחרים, בעוד שכדי להוכיח את יכולתי עלי להסכים למלא את מבוקשו וכך אהיה ראוי לאמון ואפילו למענק בגובה מחיר מספר עבדים."

הוא לגם מלוא הספל.

קישמי ציפתה בדממה להמשך דבריו ומילאה את ספלו מהכד שוב.

"עלי לשאת קללה נגד הווזיר מוֹרדוּך, לקרוא לאֵרֶשְקֶגָל ונֵרְגַל מלכי השאול שייקחוהו."

"סרוף רוצה במותו של הווזיר הראשי מוֹרדוּך?" שאלה קישמי בתדהמה.

"שש..." אאו לחש, "התירוץ שהוא נתן לי הוא שהווזיר מוֹרדוּך מתייחס אל העבדים ברחמים גדולים מדי. אם ימשיך להקל את חייהם יתרגש עלינו מרד עבדים שיסכן את עצם קיומה של הממלכה. הוא ביקש ממני לסייע לו להציל את הממלכה." הוא עיווה את פיו. "סרוף החריף את עונשי העבדים ועכשיו הוא רוצה להכביד על חייהם עוד יותר. הוא טען שבתור בעל עבדים אהיה גם אני מעוניין בכך ואף הציע לי מתנות רבות כדי שאוכל לרכוש עבדים נוספים. את הכבש הוא סירב לקבל."

"עניינו האמיתי הוא בשררה," אמרה קישמי, "הרי הווזיר הוא האיש החזק בממלכה אחרי המלך ואם יומת, סרוף יתפוס את מקומו."

"ואז יש סכנה אפילו לכס המלך."

"ואף ליורשו, הנסיך אֵנמֵרקַר," קישמי מזגה מים גם לעצמה.

"אם מזימתו תיחשף, אומת יחד איתו כבוגד במלכות ואמיט חרפה גדולה על כל מרפאי השמן. אם לא תיחשף המזימה ואסייע לו להוציאה לפועל, צפוי לי עונש כבד בשאול לאחר מותי."

הכבש שהחבל שוחרר מצווארו יצא אל החצר.

"קישמי חכמה שלי, מה אעשה?"

"עליך לפנות אל הווזיר מוֹרדוּך ולספר לו הכול."

"איך?"

"אל תדאג, נמצא לכך פתרון. עכשיו תאכל."

חיילי המשמר הקיפו את ששת העבדים החסונים שכמעט קרסו תחת משקלו של האפריון. בפנים ישב שר העבדים סרוף הענק. העבד בפינה הימנית האחורית של מנשא האפריון נתקל באבן ומעד. חברו, ממרכז האפריון, מיהר לתפוס את מקומו גם אם יישבר גבו בתוך כך. העבדים התאמצו לחפות זה על זה כמיטב יכולתם. כאשר מעד אחד מנושאי האפריון, נשלחו כל נושאי האפריון בחזרה לבור העבדים, אלא אם כן הספיקו לחפות על המעידה בזמן ומנעו טלטלה. הפעם הצליחו. המועד חזר בזריזות למקומו. סרוף הספון בווילאות האפריון לא חש בדבר. הוא היה מרוכז בכדורי הסומסום הקלוי בדבש שזלל וביין הצימוקים שעירה אל קרבו. הם המשיכו לעבר בור העבדים מתחת לארמונו של השר.

רוחבו של האפריון לא אפשר לו מעבר בפתח הצר היורד אל הבור. ארבעת החסונים יותר מבין השישה אחזו בירכיו ובזרועותיו של הוד רוממותו ונשאו אותו על כפיים במורד הכניסה. עמיתיהם המתינו מחוץ לבור ושמרו על האפריון, בעוד ששני שומרי הסף פוקחים עליהם עין. אסור להשאיר אפריון בלא השגחה. כל מתנקש מתחיל ינצל את ההזדמנות לפזר באפריון שמנים נדיפים ורעילים שסרוף ינשום עד שייפח את נשמתו, מה עוד שמספר אויביו וחורשי רעתו לא היה מצומצם כלל.

כבכל שבוע בזמן הקבוע לביקורו של סרוף, ציווה קצין המשמר הממונה על הבור, להדליק מבעוד מועד את כל הלפידים הקבועים במורד הכניסה אל הבור. בעומק שש אמות מתחת לאדמה, הסתיים השביל הכבוש מול שתי דלתות גבוהות מעץ אלון עבה, מחוזקות במסמרי ארד.

כשהדלת נפתחה, בקע מבפנים אד כבד: צחנת העבדים בבור. הוד מעלתו הסריס קם על רגליו ופסע בכוחות עצמו מסביב לגזוזטרה שהקיפה את הבור. הוא השקיף לעבר עשרות העבדים שהצטופפו למטה. קירות הבור היו חלקים מבוץ ובתחתיתו עמדו מים. לא כל העבדים הושלכו לבור. מרבית עבדי המלך הועסקו בעבודות שונות. מהם, שהיו בתקופת המתנה, אם מפני שנשבו זה לא כבר, או נועדו להימכר, הוחזקו במחנה מוקף חומה על פני הקרקע. הבור יוחד לעבדים מסוימים; לעבדים חסונים במיוחד שאדוניהם חששו שמא יתנגדו בכוח, וכן לעבדים שהופרדו מבני משפחותיהם והיה חשש שיימלטו לחפש אותם, או לאותם עבדים שהיו קורבן לגחמות האדונים. עבדים שהיוו סכנה ברורה הומתו.

סרוף חש ריגוש לקראת המשחק החביב עליו. הנוגש הראשי נתן בידו השמנמנה את הכדור העשוי עור חזיר, מלופף סביב עיגול חֵמר וקשור היטב בגידים. הסריס נהנה בעליל מיכולתו לעורר חרדה ומתח. בחיוך שכולו לעג אחז בכדור מעל הבור וצפה בעבדים המזנקים, מנסים לתפוס בכדור. כשהתענג דיו, זרק את הכדור לחלל הבור.

היו עבדים שנצמדו לשפת הבור. אחדים מהם היו חלשים מדי להתמודד והעדיפו להימנע מפציעה. אחרים לא היו מעוניינים לפגוע בזולתם והיו גם מי שפשוט סירבו להניח לסריס ליהנות, אפילו אם גזרו על עצמם להישאר בבור. אך יתר העבדים, כגוש אחד, הצטופפו במרכז הבור, וניסו לחטוף את הכדור. הסריס התמוגג למשמע זעקות הנרמסים, למראה הדם שניגר והעיסה שכולה איברים מיוזעים וחשופים המתפתלת במרכז הבור, ומהשרירים המשורגים העומדים להתפקע ממאמץ.

אך לצערו היה זה תענוג קצר־מועד. אחד העבדים, נמוך אך רחב־גרם, שאפו הפחוס הצביע על מוצאו המצרי, טיפס בשארית כוחותיו על החבל המשתלשל אל הבור כשגידי הכדור בין שיניו. הוא כרע על ברכיו והושיט את הכדור לסריס.

"זכית לצאת מהבור ולחזור לעבודתך," סיכם הסריס את המשחק ויצא מגזוזטרת הבור אל האפריון; הוא לא התמהמה במקום: מניין הפצועים יימסר לו בהמשך, לאחר שעבדיו יִשאו אותו בחזרה ללשכתו.

אאו דילג במהירות בנעלי הלבד הקלות והחרישיות על חלוקי הנחל, בין תעלות הביוב הקטנות שזרמו מהחצרות אל הסמטאות האחוריות. הוא נזהר שלא לדרוך על עכברושים שלא היו זריזים דיים לנוס בזמן. בשעת לילה זו, כשאף נפש חיה לא הילכה ברחובות, ובוודאי שלא בסמטאות הביוב, אפילו סין כבר סיים את סיורו בשמים. בטרם יצא, הלבישה אותו קישמי בגלימת צמר דקה מעל כתונת השינה. מעל הכול לבש גלימת צמר גמלים שחורה וברדס גדול שהסתיר את פניו מפני צינת הלילה ומעיניים בוחנות. הוא הכיר את הדרך העקלקלה, מאחורי החצרות, לעבר ביתו המפואר של הווזיר. כשדילג מעל תעלות רחבות יותר אחז בלוח החומר שנח בכיס גלימתו.

באותו בוקר השכים קום וירד לתעלת ההשקיה הסמוכה. הוא כרה מעט חומר מגדות התעלה ורידד אותו ללוח. בפיסת צור כרת מקטע של קנה וחידד אותו לחרט. הקללה הייתה פשוטה. שלושה סימנים: מחלה, מפלה ומוות. אף על פי שלא ידע קרוא וכתוב, הכיר את הסימנים האלה. הוא הניח את הלוח לייבוש והתפנה לקושש עצים לשרֵפתו. לפני שהניח את הלוח על האבנים הלוהטות, הצמיד אליו גולה קטנה מחֵמר ועליה סימן היפוך.

בין רובע בעלי המלאכה לרובע משרתי המלך שהקיף את הארמון, הפרידה דרך רחבה שבה סיירו שומרים. אאו המתין ליד אחד הבתים והקשיב בדממה לפטפוטיהם ולטפיפות הסוליות בסנדליהם, עד שהשומרים חלפו והתרחקו. כשהיה בטוח שהשטח נקי, חצה במהירות את הדרך והצמיד את גופו לקיר החיצוני של אחד מהבתים המפוארים, בוודאי מעונו של אחד ממקורבי המלך. הוא הסיר את גלימתו והפך אותה כך שהפסים הצהובים נראו עתה בבירור על שרוולו. קישמי תפרה את הפסים הללו שהעידו על היותו אחד ממשרתי המלך. כך יכול לצאת מצל הבית ללא חשש. 'קישמי החכמה,' התחייך והמשיך ללכת.

ביתו של הווזיר נמצא כעת במרחק של כמאתיים אמה בהמשך הסמטה. 'עד כה לא היו תקלות. בעזרת גולה כך יימשך,' אמר לעצמו. הוא אחז בחותם הלאפיס־לזולי לצווארו. ואז חזר והסתתר בין הצללים משתופף על כרעיו והמתין.

"גנבים! הצילו, גנבים!" עלה קול אישה מתחת לבית מורדוך הווזיר. אאו התאפק שלא להציץ לעבר ההתרחשות. הוא הקשיב בדריכות.

"גנבים מסתובבים ברחובות המלך ואין משגיח," צעקה האישה בזעם.

"מה אירע, גבירה נכבדה?" שמע את אחד משומרי הסף לוחש.

"מישהו חטף מידי צרור שקלי כסף וברח לכיוון ההוא," הרימה את קולה והחוותה בידה לכיוון ההפוך מזה שבו אאו הסתתר.

"רוצו ותפסוהו!" פקד בשקט ראש השומרים על שניים מזקיפיו, ואז פנה אל האישה.

"מה עושה גבירה מכובדת כמוך בשעת לילה מאוחרת בחוצות העיר?" שאל ראש השומרים מבלי להרים קול, לבל יעיר את אדוניו.

אך לאישה לא היה אכפת. בקולי קולות המשיכה לקבול על הסכנות האורבות בדרכים, על הפשיעה שפושה בכל חלקה טובה ועל כך שאפילו ברובע המלכות אין אישה יכולה עוד להלך בבטחה כשהיא נושאת עמה צרור שקלי כסף בלא שתישדד. ראש השומרים ניסה להסות אותה, אך ללא הועיל.

"אני מבטיח לך שברחובות הרובע נשמרים הסדר והחוק. ייתכן שמי שחטף את כספך הוא העבד שנמלט לפני זמן לא רב משדהו של האדון סַבסֵסֵר. בקרוב נתפוס אותו ואני מבטיח לך שנגזור אותו לגזרים כמספר שקלי הכסף שלקח לך."

אאו ניצל את ההמולה בחזית הבית וחמק בסמטאות הביוב לחצר האחורית של בית הווזיר.

"גברתי, הואילי נא להנמיך את קולך, לבל יתעורר אדוני משנתו," לחש ראש השומרים, אך זה היה מאוחר מדי. בקומה השנייה נפתח חלון וקולו של גבר מבוגר אמר: "מה קורה שם?"

"אנחנו מטפלים בזה, הוד מעלתו..."

האישה שיסעה אותו, "הוד מעלתך, ליד הבית שלך מסתובבים גנבים ששומריך לא הצליחו לעצור."

"ומי את, גברתי?" שאל הווזיר בקול משועשע, להבת נר השמן מרצדת על פניו הקמוטות.

"הרי אין זה יאה לי, כל שכן לכבוד הוד מעלתו, שנישא דברינו כך בחוצות העיר כרוכלים בשוק, הלא כן, אדוני?"

"ודאי, ודאי," ענה הווזיר. "לווה אותה למעלה!" הורה לראש השומרים.

"כדבריך, אדוני."

"פססט..." לחש הווזיר.

"פססט..." ענה לו אאו מהכוך החשוך שמצא בו מסתור, בחצר האחורית של הבית.

"קישמי אישה אמיצה וחכמה מאוד, אאוגולדז. ביקשתי לשלחה באפריון לביתכם, אך היא סירבה."

"כן, הוד מעלתך הווזיר. תודה, אך חשוב שאיש לא ידע שהיינו כאן. היא תלך לדרכה בגפה. היא אמרה לך בוודאי ששומריך נהגו כהלכה."

"שמחתי להיווכח ששום גנב לא חמק מידיהם של שומרי." הווזיר חייך.

אאו השיב חיוך.

"ובכן, מהו העניין החשוב והסודי כל כך שמצריך את כל התחבולות האלה?"

אאו סיפר לו על פגישתו עם הסריס, על בקשת הסריס להטיל בו קללה ועל כך שנבצר ממנו לסרב לו במישרין בשל החשש שהסריס יתנכל לו. הווזיר הקשיב רב קשב. תחילה חשד באאו, אך עד מהרה הבין שאין למרפא רוח כל עניין להסתבך בתככי החצר ונראה כי נגרר לעניין בניגוד לרצונו. הדברים נראו לו אמינים. מבטו הלך והתקשה. לבסוף אמר, "תמיד ידעתי שהסריס הוא בן־בליעל. הייתי מולק את ראשו בשמחה. אני מניח שבאת להציע פתרון."

"כן, הוד מעלתך, אם פתרוני נושא חן לפניך. זוהי הקללה. אחוז אותה בזהירות. אל תחשוש, היא לא תפגע בך." אאו הוציא את לוח החומר מכיסו ושם אותו בכפו של הווזיר. "יש כאן שלושה סימנים: מחלה, מפלה ומוות. על הגולה הצמודה ללוח מופיע סימן היפוך. שבור את הגולה בידך הימנית, הנח אותה בכיסך, והיא סגולה לכך שמה שיועד להיות קללה ישמש כברכה."

הווזיר שבר את הכדור מפינת הלוח וחפן אותו באגרופו בתוך כיסו. הוא השיב את הלוח לאאו ששם אותו בכיסו.

"הוד מעלתך," פנה אליו אאו, "למען הסר כל ספק וחשד מלבו של הסריס, אני חושב שמוטב תעשה אם תעמיד פני חולה במשך ימים מספר, ותאפשר לסריס לראות זאת בעיניו. כך ישתכנע שאני פועל למענו, יניח כי מבוקשו יושג, ולא ינקוט אמצעים אחרים כלפיך."

"אם כך, כך יהיה! אגב, אם מסיבה כלשהי מחיר העבד לא יאושר בסופו של דבר, אסייע לך. אל תהסס לפנות אלי בכל נושא. אני רואה כי אתה סולד מכישוף שחור ונאמן למלך ולמשרתיו הנאמנים."

"הוד מעלתך, ברשותך אנצל את שעת החשכה שנותרה ואחמוק לביתי."

"לך לשלום אאוגולדז."

כששב מסמטאות הביוב דרך הכניסה האחורית קישמי כבר נמצאה בבית. היא חיבקה אותו בחוזקה, בדומייה. הוא השתרע על יצועו וקיווה לישון במשך הזמן שנותר עד שיעלה השחר, אך לא נרדם. עם קריאת התרנגולים אאו לא התמהמה. הוא צרר את פת השחרית של גבינה ובצל שהכינה לו קישמי, ופנה ללשכת הסריס שבארמון המלך. באמתחתו היה הלוח ופינתו משויפת כך שלא ניתן להבחין שאינו שלם.

הפעם הסריס לא הניח לו לחכות כמקודם. הזקיף הודיע על בואו והכניסו מיד. בגלימה ירוקה מבד דקיק ישב כהרגלו וכרסו בין ברכיו. לאחר מילות נימוסין ריקות דרש בשלומה של קישמי, ופתח בקולו הדקיק.

"אאו יקירי, מה בידך?"

"זוהי הקללה," הוא הוציא אותה מכיסו, "עליך להטמין אותה במקום מסתור ולהימנע מלגעת בה כדי שלא תדבק בך."

"ידעתי שלא תאכזבני, אאוגולדז יקירי."

"כן, אדוני." אאוֹ התאפק שלא להטיח את האמת בפניו של הסריס. 'וכי מדוע יהיה אכפת לך אם יחשוב שאתה מושחת כמוהו?' — שמע את קולה של קישמי השקולה דובר מתוך נפשו.

"משום כך תקבל את כל מבוקשך. מטעני חמור, שקלי כסף, זיכיונות השקיה, ואל תהסס לפנות אלי שוב. אני בטוח שיימצאו עוד ראויים לקללות, ואתה רק תצא נשכר מכך. הישאר לצדי, אאו, ותגרוף הון. הון רב ממה שהעלית בדעתך אי פעם."

"כן, אדוני." אאו חש כי יכולתו להעמיד פנים נמתחת עד קצה גבול היכולת. הוא חיכה בקוצר רוח להיפטר מנוכחותו המעיקה של הסריס החלקלק.

"מדוע אתה יושב כה רחוק, מולי? בוא, שב לצדי, הרי ידידים ושותפים אנחנו." הסריס עפעף בריסיו העמוסים בכחל. שפתיו העבות והרטובות של הסריס עוררו באאו בחילה אך בלית ברירה קם והתיישב במרחק מה לצדו. הסריס הניח את ידו על ברכו של אאו. משחש את קיפאונו הסיר את ידו וויתר. 'נראה שלא אוכל להפיק יותר מזה ממרפא השמן הנאה, בינתיים.' הרהר.

"הנה שטר החוב." הסריס הוציא מקפלי גלימתו לוח ועליו כתובים סימנים המעידים על כך שפקידי המלך ערבים להתחייבותו של החב למלווים. "לא אעכב אותך עוד, ידידי. עבודה רבה לפניך לבחור עבד ראוי. רק עצה קטנה אעוץ לך."

"בשמחה, אדוני." אאו חשב באותו רגע שקולו הדק של הסריס מזכיר את ציוץ העכברושים מסמטאות הביוב.

"מאז בריחתו של אחד מעבדי סבססר, מחירי העבדים צנחו. אני ממליץ לך לקנות את עבדך בלא דיחוי. כך תשיג עבד במחיר הנמוך ביותר ואת שק השקלים תוכל לשמור לעצמך."

"תודה, אדוני."

הסריס החווה בידו לעבר הדלת, צלצל בפעמון הנחושת הקטן, ונופף לשלום באצבעותיו השמנמנות העמוסות טבעות זהב. הזקיף פתח את הדלת מבחוץ ואאו יצא, נזהר שלא לנוס על נפשו בגלוי והחניק אנחת רווחה.

סבססר לא חסך כל מאמץ באירוחו של אאו. אאו כבר התרגל לכבוד שחלקו לו מי שבריאותם הייתה תלויה בו, למבוכתם של אלה שמעמדם החברתי נמוך משלו, ואפילו ליראה שניכרה במי שלא הבין וחשש מיכולתו לתקשר עם שדים ורוחות. יחסו של סבססר היה שונה. איש עשיר היה, בעל אדמות ועבדים, והוא ממש התרפס: הוא צעק על העבדים שימהרו להביא לאורח המכובד עסיס רימונים צונן, שֵכר שעורים, ורצועות בשר טלה מעושן. בלשון חנפים דיבר בשבחו של 'המרפא הדגול ביותר שידעה אוּרוּק מאז ומתמיד'.

אאו ידע לסנן את האמת. אך החנופה הייתה חלק בלתי נפרד מהעסקה, כפי שאמר הסריס, אלה היחסים בין הקונה למוכר בשוק של קונים.

הם ישבו בסוכת הגפנים, לגמו שֵכר, לעסו בשר מעושן, וצפו בעבדים העמלים.

"יש לי שני עבדים נובים, בנויים לעבודת שדה ממושכת תחת שַמָש הקופח. אתה יכול לראות אותם בשורת הקוצרים, שני הקיצונים מימין. מה דעתך?"

"הם בהחלט נראים חרוצים. כמה זמן הם ברשותך?"

"הגבוה כבר שנתיים והנמוך ממנו — שנה. אם זקוק אתה לעבדים נמרצים במיוחד אתן לך אחד מהם במחיר מיוחד רק לך."

"ומי עוד עומד למכירה?"

"יש לי מספר שפחות נאות ומצוינות לעבודות השדה והבית גם יחד. אם אשתך לא תתנגד, אמליץ לך על הטובה מביניהן," קרץ סבססר וצחק מלוא פיו: החניכיים היו כמעט ריקים, ונותרו בהם רק שיניים רקובות.

אאו התעלם מהקריצה. "לא תודה, אני מחפש עבד."

"ואולי ברצונך לרכוש ילד, שתוכל לעצב כחומר ביד היוצר?"

"לא תודה, סבססר מכובדי, רק עבד אחד, פשוט."

"אם כך, אראה לך את הסחורה, אך קודם אכול ושתה. לכבוד הוא לי לארח אותך בצל סוכתי."

"עוד בשר ועסיס!" צרח לעבר העבד שזינק אל המטבח כאילו היה זה עניין של חיים ומוות.

"תודה מקרב לב על נדיבותך הרבה, סבססר מכובדי, אך אכלתי ושתיתי דיי. אם מוכן אתה, הבה נטייל באחוזתך."

סבססר קם על רגליו ונע בצליעה, מסתייע במטהו בעודו נשען בזרועו השנייה על אאו. סבססר נראה מבוגר מארבעים וחמש שנותיו. ברכו הימנית קרסה זה מכבר תחת משמניו של בעל האחוזה הכבד. בעת שדיבר, עיניו הקטנות התרוצצו לצדדים ואאו תהה אם הוא זומם משהו בעודו ממשיך ומרעיף דברי חנופה. אאו נשם עמוק, חזר והודה לו, הביע התפעלות מיופיים של עצי הפרי, ממתיקות המים בתעלות, מהשעורה שתפחו שיבוליה ומחריצותם של עבדיו. סבססר שתה בצמא כל מחמאה.

"קרא לו!" ציווה סבססר על העבד שליוה אותם והצביע במטהו לקצה השדה. העבד יצא בריצה ובשובו היה לצדו אחד העבדים.

"כן, אדוני," אמר העבד בראש מושפל.

סבססר לא ענה לו. "הוא מהחרוצים ביותר. אשורי במוצאו. אתה רואה שהוא מספיק כפליים מהמכסה ומשאיר את חבריו מאחור. קרב הנה ובחן באיזה מצב מצוין הוא." סבססר הרים את שפתיו של העבד שעמד דום וחשף שיניים צחורות וישרות. הוא לחץ באגודלו על קיבורת הזרוע והדגים את המהירות שבה השריר חזר למקום ללא סימן. לבסוף, חבט במטהו בצדי גופו של העבד כדי להמחיש את צייתנותו ונכונותו לספוג מלקות. סבססר לפת בגסות את לסתו של האשורי והפנה את מבטו אל אאו.

אאו ראה בעיניו הכבויות של העבד תהומות של ייאוש. הוא הבליג על גסותו של סבססר והצטער על כך שיכול היה להרשות לעצמו רק עבד אחד.

"הוא באמת עושה רושם מצוין, אך בוודאי יקר הוא יותר מהאחרים ואין לי צורך בעבד כה חזק. אני מוכן לראות מועמדים אחרים." אבל מבטו של העבד נקב את נפשו.

"כמה מוכן אתה לשלם?" ניסה סבססר.

"אני מעדיף לראות עוד," התחמק אאו. הוא לא היה סוחר מטבעו וחשש מפני המשא ומתן.

"כרצונך. בוא אראה לך את הנערים העוסקים במסיק."

בין תלמי השעורה ניטעו עצי הבוסתן, רימונים, עוזרדים, שקמים, תאנים, שקדים, משמשים, ומספר עצי זית. כשסבססר ואאו קרבו אליהם, חדלו הנערים לחבוט בענפי העץ. סבססר סימן לגבוה מביניהם להתקרב אליהם וזה הגיע בריצה, התייצב לפניהם מתוח ורועד בכל גופו, בחושבו כי הוא עומד לספוג מלקות.

"זהו עבד ממוצא שמי, אמורי בן שתים־עשרה, דובר שומרית ואכדית. הוא נמסר לידי על ידי הוריו האריסים, כתשלום על התבואה. אל תחשוש שמא יברח, חיי הוריו תלויים מנגד כערבות לנאמנותו. הוא חרוץ ושקט ואני בטוח שתמצא לו שימוש טוב."

אאו חש כי סבלם של העבדים מעיק עליו ותהה אם מוטב לו לוותר על כל העניין. הוא לא היה מעוניין להצטרף לעדת נוגשי העבדים, ונרתע מהנוהג שהפריד ילד מהוריו ודן אותו לעבדות. אולי מוטב שלא יהיה לו שוליה, אולי קישמי תתעצב, אך היא תבין כאשר יסביר לה את מה שראו עיניו באחוזת סבססר.

"הרשה לי להרהר בדבר, סבססר מכובדי. ראיתי די והותר ועתה עלי לשקול."

"אם התשלום מכביד עליך אני משוכנע שנוכל להגיע לעמק השווה."

הנער תלה באאו מבט מתחנן, ועיניו ביקשו, 'קנה אותי בכל מחיר, ובלבד שתוציא אותי מכאן.'

"תודה, מכובדי. מובן שלא אקנה עבד אם לא אוכל לעמוד במחירו, אך המחיר אינו הקושי היחיד. עלי לחשוב שוב על צרכי ואחזור אליך במהרה."

"לא תמצא בקרב בעלי האחוזות האחרים עבדים יותר בריאים וחרוצים. הבטח לי רק דבר אחד."

"ומהו הדבר?"

"כשתחזור לכאן נקוב אתה במחיר המקובל עליך, לפני שתפנה לבעלי אחוזות אחרים. רחמנים הם ולכן עבדיהם עצלנים. לא תמצא עבדים חרוצים וממושמעים כשלי בכל רחבי אוּרוּק."

"אני מודה לך מקרב לב, אשקול את דבריך בחיוב."

"אם כך, נחה דעתי; אלווה אותך חזרה."

כשקרבו לשער האחוזה הבחין אאו במה שנסתר מעיניו בעת שנכנס. על חומת האבן מצדו הימני של השער היה כבול בפישוט איברים עבד שחום, גבו מדמם, רצוע מצליפות שוט ורוחש זבובים.

"מי זה?" שאל אאו.

"עבד סורר שדינו מיתה."

"מה פשעו?"

"סיוע למילוטו של עבד."

"מנין לך?"

"אין לי הוכחות, אך הנוגש הראשי מסר לי שהיה חברו הטוב ביותר ולא ייתכן שלא שותף בתוכנית המילוט. נראה שהתחזה כמי שסובל כאבי בטן קשים שהסיחו את דעתם של הנוגשים בדיוק כאשר חברו חמק. עבדים מחויבים להסגיר עבד אחר שעומד להימלט ברגע שהדבר מתחוור להם, ולא, דינם מיתה. הוא נחקר במשך כל הלילה ולא הודה. הייתי נותן לו למות עוד אמש אך קיוויתי שיסגיר את יעד הבריחה. נשאיר אותו כאן עד שידבר או עד שהזבובים, הנמלים, ואנפות הבקר יסיימו את המלאכה. אילו הודה, היה זוכה למוות מהיר בחרב."

"חברו עדיין לא נלכד?"

השאלה הביכה את סבססר, שגמגם תשובה. "הוא נעלם אתמול ואני בטוח שעד מחר בערב ילכדוהו ציידי העבדים חי או מת."

"כיצד נמלט?" אאו הרגיש סיפוק מה מבריחתו של העבד וממבוכתו של האדון.

"אנחנו... לא יודעים," גמגם סבססר.

"אפשר לבדוק את העבד הזה?"

"אתה רוצה לקנות עבד סורר?" שאל סבססר בתמיהה.

"אני רוצה לבדוק אותו," ענה אאו בנימוס תקיף.

סבססר המבולבל לא ידע מה לומר.

"אם אינך מעוניין למכור אלך לי לדרכי."

"לא, לא, בבקשה, בדוק את כולם," התעשת האדון.

רוחא ייחל למותו. עם כל הצלפה קיווה שימות לפני ההצלפה הבאה. מעת לעת שקע בדמדומי שיגיון, ואז נדמה לו שכבר מת, והנה הוא פוגש את דגון, אלוהי אבותיו, עטור קשקשי דג. דגון שאל אותו: "האם היית עוזר לטימין גם לו ידעת על הצפוי לך?" פעמים השיב בחיוב ופעמים בשלילה, ואז נזכר במסירותו הרבה של טימין, כיצד חזר והסתכן למענו, ואז חזרה אליו שלוות הנפש, והוא השלים עם בחירתו ועם תוצאותיה. 'ידעתי מה צפוי לי,' חשב.

"מה שמך?" שמע את קולו של דגון. הוא היה מופתע, הרי האל מכיר את ברואיו.

"מה שמך?" חזר דגון.

"רוחא," הוא מלמל חרישית.

"מה? אני לא שומע."

"רוחא," הוא השתדל לחזור על שמו בקול חזק יותר. 'דגון לא שומע? לא יכול להיות!' הכאב החד בגוו השסוע ובפרקיו הלאים הכה בו בבת אחת כשניעור למציאות.

"רוחא?" שאל אותו הזר.

"כן," ענה באדישות, נועץ את מבטו בעיני הזר.

כהרף עין נוכח אאו בביטחון גמור שזהו העבד שחיפש.

"הוא שווה כמת," החווה סבססר במטהו לעבר רוחא.

"איני רוצה לגזול עוד מזמנך, מכובדי, תודה על האירוח. חזור נא לעיסוקיך החשובים. אשאר עוד רגע עם העבד לפני שאמשיך בדרכי אם אין לך התנגדות."

"כרצונך. וכפי שכבר אמרתי, חזור אלי לפני שתפנה לאדונים אחרים. אני בטוח שנגיע לעמק השווה."

"תודה, תודה." אאו עצר את נשימתו, בתקווה שיחמוק מהבל פיו המצחין של סבססר, והם חיככו אפיהם זה בזה לברכת שלום. סבססר קרא לאחד העבדים, והחל לנוע בצליעה לעבר הסוכה המוצלת נתמך בעבד ובמטהו.

פרק שני

"מדוע נענשת?" שאל אאו את רוחא.

"הואשמתי בבחירה חופשית," ענה רוחא בקול מפתיע בשלוותו.

"ומהי אותה בחירה?"

"עזרתי לחברי לצאת לחופשי. ומי אתה?"

"אֵאוֹגוּלָדֵז, מרפא שמן. האם זה נכון?"

"זה הדבר הנכון לעשותו, בין אם עשיתי זאת או לא."

"לא אשאל אם עזרת לו."

רוחא שתק.

"הם מתכוונים להשאיר אותך כך כדי שתמות."

"כן."

"ואם תודה לפחות תומת ללא סבל."

"כן."

"אם כך מדוע אינך מודה?"

רוחא ניסה להביט סביבו ללא הצלחה. רק בקושי נשא את ראשו.

"אדונך הלך," אמר אאו.

רוחא שתק.

"כי אז יחקרו אותך על בריחתו ואולי יתפסוהו."

רוחא המשיך לשתוק, אך עיניו הביעו תודה.

"סבססר הרשע צריך להיות כבול לחומה במקומך," אמר אאו.

"לכל אחד גורל שמזמן לו בחירות משלו. אין בי שנאה או מרירות. סבססר בוחר לנגוש בעבדיו, טימין בחר לסכן את חייו למען החופש, ואני מואשם," רוחא הקפיד לא להודות, "שבחרתי לסכן את חיי למען חברות." המאמץ לדבר התיש אותו וראשו צנח על חזהו.

אאו בעט באבן קטנה, נעץ את חרטום נעלו בחול, וניסה להעלות בדעתו מה הייתה קישמי אומרת, הסתובב מצד לצד, ולבסוף הצליח להגות את אשר עם לבו. "אני בוחר אותך. בוא לעבוד איתי."

אאו לא הבין מדוע מבטו של רוחא נזעם כל כך. אילו עמד לו כוחו, היה רוחא מדבר, פותח את סגור לבו, מביע את כעסו. בשעות הארוכות שבמהלכן עונה, השלים רוחא עם המוות שנגזר עליו. הוא נפרד מהנוף הירוק, מהמים הכחולים ומהאדמה החומה. בעיני רוחו כבר ראה את אביו ואמו המצפים לו בצד השני. בחלוף השעות ערג אל המוות. המוות ישחרר אותו מכאב, אך הוא חייב להסתיר את סודותיו של טימין. המוות כבר במרחק נגיעה. בעוד רגע ישתחרר מנטל הגוף הדואב. אך דווקא עכשיו ניצב מולו מרפא שמן שמזמין אותו לא רק לחיות אלא לחיות בכבוד? הוא מסכל את תוכניותיו, מפריע לו למות בשקט.

"אקנה אותך מסבססר," המשיך אאו.

'לא ייתכן,' המשיך רוחא במחשבות שנועדו להגן עליו מפני אכזבות. הוא הביט באאו בעיניים בוחנות. אאו נראה לו כמי שדובר אמת. הוא המשיך לנעוץ בו מבטים. הוא ראה את טוב לבו בשפתיו הרפויות, את כנותו במבט שהישיר אליו. ככל שהביט בו יותר כך נתן בו יותר אמון.

"אני אוציא אותך מכאן," המשיך אאו, "אם רק תרצה."

החופש שבמוות והחופש שבתקווה לחיים נאבקו על נפשו המיוסרת של העבד הצעיר. ההחלטה צצה בו מאליה. לפתע פרצה ממעמקי קרביו צעקה מחרידה ואחריה מירר בבכי של תקווה. הכאב הפיזי של העינויים הציף אותו בבת אחת. הוא התעלף. סבססר דילג על מטהו במהירות, בחוששו שמא אורחו נפגע.

"אקנה ממך את רוחא," אמר לו אאו.

"לא אוכל למכור לך עבד סורר. לא אוכל לקחת על מצפוני את האפשרות שביום מן הימים הוא יתקומם נגדך."

"אני מוכן להתחייב שאפטור אותך מן האחריות הזאת."

לאחר מחשבה הוסיף סבססר, "לא אוכל לוותר על הענשתו. מה יחשבו שאר העבדים? מה יאמרו עלי בעלי האחוזות?"

"אני מוכן לפצות אותך גם על נזקים אלה."

"מדובר במחיר גבוה מאוד. אינני בטוח שתוכל לעמוד בו."

אאו הוציא מקפלי חגורתו את שטר החוב המלכותי. סבססר לקח את הלוח בידיו ובחן אותו היטב מכל צדדיו. זיק נדלק בעיניו. בקושי רב ניתק מהלוח והחזירו לאאו. הוא חיכך את ידיו הריקות זו בזו.

"אם הוד מעלתו סרוף, סריס המלך ערב לך, אולי מוטב לך לקנות עבד אחר, חזק יותר ונאמן יותר. אדם אמיד כמוך בוודאי יוכל להרשות לעצמו יותר. אם תרצה, אתן לך בהזדמנות שני עבדים במחיר של אחד."

"אני מודה לך מקרב לב. אקח את רוחא עכשיו."

מבלי להמתין לתשובה, העביר אאו את הלוח לידיו של סבססר והחל לפרום את הקשרים בפרקי ידיו ורגליו של רוחא.

"תיזהר, אתה עושה טעות, הוא מסוכן, קח עבד אחר," הזדעק סבססר.

"אתה רוצה להחזיר לי את שטר החוב?" הושיט אאו את ידו הפתוחה.

סבססר לא עמד בתאוות הבצע. הוא החליק את הלוח לקפלי כותונתו ושתק. כשאאו פרם את כל הכפיתות רוחא נפל לזרועותיו, עדיין מחוסר הכרה.

"חזרו מיד לעבודה!" הרעים סבססר לעבר העבדים שחדלו לעבוד וחייכו מלוא פיהם. 'אורה לנוגש הראשי להחמיר איתם בימים הקרובים, אסור שהמקרה הזה יעורר בהם מחשבות מזיקות,' הרהר סבססר.

"הב לי מעסיס הרימונים, בטובך."

לפקודתו של סבססר רץ לעברם אחד העבדים ובידו כד וצפחת. אאו ערסל את ראשו של רוחא בחיקו ובידו השנייה טפטף את המיץ לפיו. רוחא התעורר, השתעל קלות ולבסוף שתה טיפות ספורות.

סבססר לא היה מסוגל לשאת את מראה היחס שאדם חופשי חולק לעבד שסרח. הוא הסיט את מבטו ונע במקומו בחוסר סבלנות. הוא רצה להיפטר מהם במהירות האפשרית ולשכוח שבמקום להמיתו, מכר את העבד הסורר לעיני כל עבדיו. גם אאו רצה להתרחק מחצר העבדים, אך ראשית עליו להשקות את רוחא. בסבלנות רבה הערה טיפות עסיס לפיו. סבססר התנדנד על מטהו והלך משם, ממשש את שטר החוב היקר.

אאו לקח את רוחא כתינוק בזרועותיו, נזהר שלא להכאיב לשסעים שעל גוו, ויצא את השער, מצפה לשמח את קישמי.

פרק שלישי

בשלושת הימים הראשונים חבשה קישמי את פצעיו במנתה למניעת זיהום. בהמשך השבוע היא לעסה עלי מרווה מרים והתקינה את העיסה הדביקה שמשחה על הפצעים בגבו כדי לזרז את הגלדתם. בשבוע השני כבר הצליח לישון לילות רצופים מבלי להתעורר מסיוטי הצלפות המגלב ומצעקותיו שלו, "טימין, טימין". אז גם החל לתרום את חלקו בעבודות הבית הפשוטות והצטרף אל אאו כשקיבל את מטופליו.

היחס שקיבל רוחא מאאו וקישמי עורר בו חשדנות. מאז שהוריו הלכו לעולמם וטימין ברח, השלים עם כך שהוא לבדו בעולם — איש לא ירגיש בחסרונו אם ימות. הוא היה שרוי במרה שחורה למרות החום האמהי שקישמי הרעיפה עליו בטיפולה המסור, ואף על פי שאאו היה בטוח שישמח לא רק על הצלחתו לשרוד אלא גם על המזל שמילט אותו מעבודת הפרך; אפילו מיץ מפרי ירוקת החמור לא הסיג את הדכדוך.

"אאו אהובי, מה נעשה בו?" שאלה קישמי, בעודה חולבת את העז.

"חלפו רק שבועיים, יקירתי, דרוש לו זמן."

"לשם מה?"

"כדי שיהיה מסוגל להאמין כי גורלו שפר עליו."

"דומני שעוד משהו מציק לו," אמרה קישמי.

"למה את מתכוונת?"

"לטימין."

"מה לגבי טימין?"

"נראה לי שהוא מתגעגע או דואג לו, וייתכן שהוא מתייחס אליו בהערצה ומנסה להבין מדוע הוא עצמו לא מנסה להימלט."

"או כל אלה גם יחד," אמר אאו.

"אתה המרפא. מה אפשר לעשות?"

"יש לי רעיון."

"מה?" קישמי ליטפה את העז והרגיעה אותה כדי שלא תבעט בכד החלב.

"ניתן לו לצאת. נשלח אותו לקנות שמן זיתים בעבר הנהר. נשיג בכך כמה מטרות."

"והן?"

"נוכיח לו בעליל שאנחנו נותנים בו אמון, והדבר עשוי לעודד אותו לתת אמון בנו. זו תהיה לו הזדמנות להתחקות אחר גורלו של טימין מבלי שיידרש להודות בכך בגלוי. חשוב ביותר לתת לו הזדמנות להימלט. אם יבחר לחזור לא יתייחס עוד לשהייה בביתנו ככפייה, אלא כבחירה."

החרדה בלבו של רוחא הלכה וגברה ככל שהתקרב לאחוזתו של סבססר. אף שידע היטב כי כבר אינו רכושו, ואף שאישור המעבר לעבדים נמצא ברשותו, הפחד לא פג, לא שכך. הוא יכול להגיע לעבר הנהר גם בדרך העוקפת את אחוזת סבססר אך כפי שאאו וקישמי צפו, ניצל את ההזדמנות להתחקות אחר טימין. בשבועות שחלפו מאז נעלם, לא הגיעו שום ידיעות על גורלו. אילו נלכד, כל העיר הייתה יודעת על כך.

הוא ניסה לפסוע בביטחון של בן חורין כשהתנהל בשביל על שפת התעלה שבה נמלט טימין. הוא כרת קנה ארוך וטבל אותו במי התעלה, כאילו טימין עדיין נמצא במים ויבחין שרוחא מחפש אותו. כעבור שתי פרסאות נתקל באחת מקיבות הבקר ששימשה את טימין לציפה. ציידי העבדים ודאי עברו כאן, אך לא העלו על דעתם שזהו כלי הבריחה. לו רק חשדו בכך, היו דולקים אחריו דרך התעלה לנהר. הוא זיהה את התפרים שתפר במו ידיו והתקווה חזרה לפעם בו. 'לכל הפחות אני יודע שהתוכנית הצליחה. הוא הגיע לפחות עד כאן.'

שפך התעלה לנהר היה סכור במלכודות דיג מנצרים, עמוסות בדגים מפרפרים בניסיון שווא להיחלץ. 'כאן טימין יצא מן התעלה ואיש לא ראה אותו. אלמלא כן היה נתפס. הנהר היה מלא כמעט עד גדותיו, הזרם החזק היה סוחף אותו במהירות אל הים ומשם לביתו בעֵילַם,' ניסה רוחא להתעודד. 'מעבר לנקודה זו לא אמצא עוד סימנים.' הוא נגס בפת השעורים בגבינה שקיבל מקישמי כצידה לדרך, זרק למים חתיכה ממנה, כחולק את לחמו עם טימין, ואז חיזק את קישורי צרור הגבינה שעל גבו, ועלה על הגשר שהוביל לעברו השני של הנהר.

הוא עמד על הגשר והביט בזרם מתחתיו. כפי שאאו צפה, התחבט בין האפשרויות.

רגע אחד חשב: 'כבר אינני קניינו של איש. גם לא של קישמי ואאו המיטיבים. זכותי לצאת לחופשי, אם ארצה, כפי שטימין עשה. צרור הגבינה יספיק לי ליומיים ולאורך הנהר יש בוסתני פירות ושקדים לרוב. אוכל לבנות לי רפסודה מקנים ולצוף לים, ומשם לעילם, לטימין.'

וכעבור רגע סתר בעצמו את הנחותיו: 'אין לך לאן ללכת. אין לך משפחה ללכת אליה. מציאת טימין בממלכת עילם משולה למציאת קשקש של דג במי ביצה. קישמי ואאו אינם אדונים כמו אלה שהכרת. הם מתייחסים אליך בהגינות, אאו לא מעביד אותך בפרך וקישמי דואגת לך כאילו היית בנה. וכי לאן תלך?'

הוא החליף את הגבינה בשמן בעבר הנהר וחזר לבקתה. הוא אחז בצווארו של כד השמן והורידו מגבו. "אדוני, גברתי, חזרתי, הבאתי את השמן," קרא כשנכנס הביתה. כיוון שלא נשמעה תשובה, יצא לחצר האחורית וראה אותם ישובים על האדמה, פניו של אאו קודרות ואילו קישמי התייפחה. הם נשאו אליו עיניהם בדממה.

"מה קרה?" שאל, והאימה טיפסה מגבו אל עורפו, סגרה עליו מצדי פניו.

"מצאו את טימין," אמר אאו.

כד השמן נשמט מידו, נחבט בקרקע והשמן נשפך; עיניו חשכו, האוויר נמלט מריאותיו, ברכיו פקו והוא צנח בחבטה רכה כשק שעורה. רק אחרי שקישמי אמרה, "צר לי, רוחא," החל להתייפח, והם חיבקו אותו בזרועותיהם.

לבסוף התעשת ושאל, "מה קרה?"

"כחמישים פרסאות במורד הפרת מאוּרוּק נמצאת עיר המדינה אוּר. כשניסה להיכנס לשם, המתינו בשערי אור ציידי עבדים שעל פי תיאורו של סבססר, זיהו שהוא עילמי לבוש בלואים."

הם נועדו להיפגש ביום מן הימים. רוחא עמד על כך. טימין יצטרף למשפחתו בעילם ויום אחד יהיה בידו די ממון לרכוש את רוחא ולשחרר אותו. מצדו של רוחא — הוא נועד להשתחרר מעבדותו ביום מן הימים בהתערבות האלים, להפליג בסירת סוף במורדות הפרת עד עילם, שם יסייעו בידו האלים לאתר את טימין. הרי הם תכננו לגדל את ילדיהם בשכנות ולארס אותם זה לזה, כדי לממש את מה שהרגישו זה כבר, שהם בני משפחה. וכל זה לא יקרה עוד לעולם. רוחא חש כיצד עתידו קורס, וחשב כי איש לא יוכל לגזול ממנו את העבר שחלק עם טימין, את זיכרונותיו על האיש שהיה לו כאב ואם, זה שנשא על גוו החסון את מכסות הקציר של שניהם.

"לכדו אותו?"

"לא. הוא ברח כשנוכח שהבחינו בו. אז הם הבינו שהוא אמנם טימין והשיגוהו בחציהם."

"אז הוא מת בן חורין?!"

"כן, הוא יצא מהעולם הזה כבן חורין."

פרק רביעי

"מה לדעתך הסיבה להתקפי העילפון של האישה?" שאל אאו.

כהרגלם מדי יום עם סיום העבודה, מאז נקנה רוחא כשנה קודם לכן, ישבו בין שקי העשבים, נאדות השמן והזפת, בקבוקוני השיקויים וטבלאות הכוכבים ושוחחו על החולים שביקשו את עזרתם באותו יום.

"אי אפשר להתעלם מכך שההתקפים החלו מאז שבעלה לקח לעצמו אישה נוספת, והחריפו מאז שצרתה ילדה לו בן."

"יפה, רוחא. מה עוד?"

"כשהיא מעולפת בעלה לא מש ממיטתה, אינו מתקרב אפילו למיטת אשתו השנייה."

"טוב, ומה לגבי האיש השני שראינו? מדוע עינו השמאלית לוקה בשיתוק הראייה שבא והולך?"

"בנו, שהוא קורא לו 'בבת עיני', הלך לבלי שוב בשיטפון הפרת. לפחות 'בבת עינו השמאלית' שבה מפעם לפעם."

אאו חייך בסיפוק על שנינותו של רוחא וחדות אבחנתו אך המשיך להקשות.

"והנערה שהוריה הביאו אותה, זו שתולשת את שערותיה אחת אחת?"

"אולי בדומה לאישה הראשונה היא לא זוכה לתשומת לב מהוריה?"

"האם ראית לכך סימנים?"

"לא."

"סמוך על עצמך. אם אינך רואה משהו, הוא לא קיים."

"אולי זה שד?" שאל רוחא.

"שמעת שד דובר מתוכה?"

"לא."

"ראית שד המתנגד לכך שתדבר איתנו?"

"גם זה לא."

"שוב, סמוך על עצמך. זה לא זה."

"מורי, איני יודע. מה הסיבה?"

"אתה זוכר בוודאי את היום שבו קניתי אותך מסבססר לפני שנה."

"וכי איך אוכל לשכוח."

"אתה יודע מדוע בחרתי בך?"

"לא."

"ומעולם לא עלה בדעתך לשאול?"

רוחא שתק.

"בחרתי בך כשוליה לעבודת מרפא השמן משום שאני מאמין שאנשים הם חופשיים, ובוחרים לפחות חלק מתחלואיהם כדי להעמיד פנים שאינם חופשיים."

"ומדוע בחרת בי?"

"משום שכאשר ראיתי אותך מוכה, כאוב וכפות לחומה, היית משועבד לחלוטין במובן הפשוט, אך חופשי באופן נדיר במובן העמוק. מימשת את חירותך בבחירה לעזור לחבר להימלט, והעמדת את חירותך במבחן, באופן שבו נשאת במחיר הבחירה."

רוחא מעולם לא הודה שסייע לטימין אך עתה לא מצא טעם להכחיש זאת. הוא השפיל את מבטו בענווה.

"אתה זוכר מה ענית לי כשאמרתי שסבססר צריך להיות כפות במקומך?" שאל אאו.

"לא. לא הייתי ממש בהכרה."

"אז אזכיר לך. אמרת: כל אחד וגורלו על הבחירות שלו. אין בי שנאה או מרירות. סבססר בוחר לנגוש בעבדיו, טימין בחר לסכן את חייו למען החופש, ואני מואשם כי בחרתי לסכן את חיי למען החברות."

"איך זה קשור?"

"ראית כיצד הם ישובים?"

"היא ואמה ישבו צמודות זו אל זו, וידה של האחת ביד האחרת, ואילו האב ישב שפוף מולן."

"ובכן?"

"ובכן מה? מורי, איני יודע," השיב רוחא.

"היא מנתקת את שערותיה מקרקפתה כשם שעליה לנתק את עצמה מאמה, שכן אם לא תתנגד לאחיזתה של האֵם, לא תוכל לעולם להיהפך לבשר אחד עם גבר. בת כמה היא?"

"שש־עשרה."

"הרי הגיעה לפרקה ואמה אינה מחפשת לה שידוך הולם. האין זה מוזר בעיניך?" אאו שאל וקיווה שרוחא יבחין ברמזים.

"אכן מוזר, אך איך זה קשור לעובדה שסבססר בוחר לפעול כפי שהוא בוחר?" מוחו פעל בקדחתנות.

"גם האם, הבת, והאב בוחרים. מהן בחירותיהם?"

"עכשיו אני מבין," נדלקו עיניו של רוחא. "האם בוחרת שלא לשחרר את הבת, האב בוחר שלא להתערב, והבת בוחרת לרצות את אמה."

"והשערות?"

'ניתוק', המילה הדהדה בראשו של רוחא, אך הוא לא אמר דבר. הוא חשש להישמע טיפש. למרות יחסם הטוב של אאו וקישמי, קיננה בלבו חרדה שמא ייכשל כשוליה ויוחזר לסבססר. אאו הבין את פחדיו של רוחא. הוא ידע שלמרות כל מאמציו יחלוף עוד זמן עד שרוחא ילמד לבטוח בעצמו ובחושיו.

"דבר! אל תפחד לטעות."

רוחא אזר אומץ ואמר, "המילה ניתוק נראית לי חשובה פה."

"טוב, תמשיך," אאו עודד אותו.

"היא מנתקת את שערות ראשה."

"תמשיך."

"כפי... כפי שהייתה מייחלת להתנתק מאמה," הוא פלט במהירות והמתין במתח לתגובה.

אאו הביט בו בארשת רצינית ולאט לאט הופיע חיוך מרומז בזווית פיו. "מצוין, רוחא, אתה לומד לקרוא את כתב הגוף."

רוחא נשם לרווחה ויישר את מצחו הקמוט.

"בניגוד לבחירה שלך מול סבססר, למה הבחירה של הנערה צריכה להיות לא מודעת?" הקשה אאו.

רוחא חשב ולבסוף ענה. "איני יודע, אאו."

"מה הייתה הסיבה לכך שסירבת להודות בפני סבססר על הסיוע לטימין? לא האמנת שהדבר יזכה אותך במוות מהיר?"

"דווקא כן האמנתי," רוחא ענה.

"אז מדוע שתקת?"

"כי הודאה בסיוע הייתה עלולה לחשוף את אופן בריחתו ולגרום לתפיסתו."

אאו שתק.

"איך זה קשור לנערה?" שאל רוחא.

"גם אתה נמנעת מלהודות כדי לא להסגיר מישהו אחר."

עיניו של רוחא אורו. עונג של סיפוק דגדג בקרבו. עונג של אמת. "כלומר, הנערה נמנעת מלהודות ברצון שלה להשתחרר מהאם, כדי לא להסגיר את אמה כמשעבדת?" שאל רוחא.

"טוב מאוד," אמר אאו ולא הרפה. "ועכשיו לטיפול. איך היית מטפל באישה המתעלפת?"

"לאישה זו הייתי נותן מרקחת מעלי לענה טחונים בגרגירי חרדל ומורה לבעלה לתת לה מנה גדושה בכל פעם שהיא מתעלפת, אך לאחר מכן אסור לו לשהות לידה כשהיא מעולפת. רק לצרתה יוּתר להתקרב אליה ולעסות את רקותיה בשמן פיגם. הייתי אומר לבעלה לאפשר לאישה לבחור שלושה לילות בשבוע שבהם יישן במיטתה ומורה לו להקפיד על סדר קבוע זה במשך חודשיים ואז עליו לחזור ולבוא לכאן שוב."

"ולאב השכול?"

"אומר לו שעליו לקחת גדי עזים ולהקריבו לאל הנהר אֵנקִי אך אל לו לאכול מבשר הגדי. עליו לשפוך את הדם לנהר, ולאחר הפרשת חלקי הכוהנים למקדש עליו להתקין מן הנותר סעודה לזורקי הקוביות שוחרי המזל במסבאות."

"מדוע?" התפלא אאו.

"הקורבן יעזור לו לחדול מעצימת העין," קרץ רוחא, "מכך שאל הנהר אנקי לקח את בנו כקורבן ללא שוב. שוחרי המזל יזמינוהו לשחק עמם, ומשחק המזל יהיה המפלט שבו זוזים באים והולכים ולא ראייתו בעינו השמאלית."

"דבריך כה נבונים ומדויקים, רוחא. אתה מקשיב לדבריהם של המטופלים כסופר קורא בלוח. ומה תעשה באותה נערה שתולשת את שערות ראשה?"

"אומר לאמה לחפש לה שידוך?"

"אולי כך יימצא לה שידוך, אך אינני יודע אם הדבר יגרום לה להרפות משערותיה."

"מה יגרום לכך?" שאל רוחא. הלמידה ריגשה אותו. העבודה עם אאו הבהירה לו שבמשך שנים התהלך בעולם ולא ראה, לא הבין. מעולם לא העלה בדעתו שיוכל לראות את נבכי הנפש, להבין את מניעיהם של בני אדם.

אאו חשב כמה רגעים לפני שענה. "בניגוד למקובל, אביה הוא זה שצריך למצוא לה את השידוך. עליה לעבור מחזקת אמה לחזקת אביה, קודם שתוכל לעבור לחזקת בעלה. עליה להיצמד לאביה על ידי כך שתתכונן יחד עמו למפגש עם הורי המחזרים ותהדק את שערות זקנו בסיבי פשתן ושמן חמאה. אמה של הנערה צריכה לבטא את הסכמתה למעבר מן האם אל האב בכך שהיא תחבוץ במו ידיה את שמנת הכבשים לחמאה."

"כך תעבור מחזקת האם לאב, ומהאב לבעל?" שאל רוחא בהתרגשות.

"בדיוק, רוחא."

"זהו?"

"לא. עליה לחוש גם בכאב הגוף את החיתוך בינה לבין אמה."

"כיצד?"

"אמה תנקב את בדל אוזנה של הנערה, ללא מרקחת ציפורן, ואילו אביה יענוד לה את העגיל."

רוחא התפעל מעומק ההבחנה של אאו, ומהמהירות שבה עיצב את טקסי הטיפול. "לעולם לא אשתווה אליך."

"מדוע לא? הרי אתה לומד מהר ומבין מה יש ללמוד. אתה מבין שהעולם הזה נמצא עמנו כל הזמן, מתחת לפני השטח, כמו תחתית כפולה של כד. לפעמים אפשר להבין מה מתרחש שם, ולעתים לא ניתן, וגם אני לא מבין כל הזמן."

ביום שמש אביבי יצא הוד מלכותו המלך מֵסקִיאַגַשֵר לציד אריות. לראשו חבש קסדה משריון צב, שמתוכה בלטו שתי קרני תאו מלוטשות. שער ראשו היה קלוע ואסוף, זקנו נחלק לפאות שזורות חוטי זהב והסתלסל במורד חזהו הרחב החשוף. למותניו לבש חצאית מעור שוורים ולרגליו נעלי לבד מצמר כבשים.

אאו ישב קפוא באפריון לימינו של המלך. היש כבוד גדול מזה? ניתן לפרש מחווה זו בשני אופנים בלבד: או שהמלך הוקיר אותו על ריפוי מוצלח במיוחד שביצע לאחרונה — אאו פקפק באפשרות זו, משום שלא בוצע ריפוי שכזה לאחרונה וכן משום שבדרך כלל מיעט בערך עצמו; אך האפשרות השנייה, הסבירה והמפחידה יותר, הייתה שהמלך עומד להציב בפניו אתגר קשה במיוחד. אאו חשד כי המלך הזמין אותו כדי לדון עמו בבצורת המתמשכת שהכתה בשדותיהם הפוריים, כמשה את השעורה בטרם הבשילה והקשתה את האדמה כאבן. הייתכן ששַמָש, אל השמש ועבד נֵרגַל מלך השאול, זועם עליהם מאיזושהי סיבה? אאו חשש שהמלך עומד לבקש ממנו לרפא את מכאובי האדמה. הוא ידע כי משימה זו מעל לכוחותיו.

המלך ישב זקוף כדקל צעיר, לסתותיו הדוקות ומבטו ממוקד בנקודה עלומה באופק. אאו לא נזקק לכישוריו המיוחדים כדי להבחין במתח הרב ובקדרות הכבדה שאפפה את הוד רוממותו. אאו פחד. המלך היה שקוע במחשבותיו ולא הוציא מילה במשך כל המסע, וכך גם אאו.

לבסוף הגיעו לרחבה גדולה, מוקפת עצי פרי נדירים מרחבי תבל. בין העצים התפתלו פלגי מים שבימים שחונים אלו פחתו לכדי קילוח דקיק. שרת המלך הוביל את אאו, יחד עם פמליית הנגנים והסופרים. הם לא הצליחו להסתיר את קנאתם באאו על הכבוד שזכה לו.

קול תרועה בקע מקרן האייל ושרת המלך, שעמד על גבי כלוב האריה, משך את פתח הכלוב כלפי מעלה ופתח אותו. היה זה אריה עצום ממדים, בעל רעמה שחורה משחור, שי שנשלח בדרך הים מארץ שבא. גם בשומר היו אריות, אך ממדיהם לא היו מרשימים, על כן לא נחשבו ראויים לציד מלכותי.

הציד החל. החיילים הקיפו את האריה המבולבל והזועם בחניתותיהם וכיוונוהו לעבר המלך. הוא, ממרום מגדל כלונסאות, שילח את החצים מקשתו לעבר האריה. הקהל הריע בהתלהבות עם כל חץ שנורה, ונראה שהדבר הכעיס את האריה עוד יותר. האריה ניסה להסתער על החיילים אך אלה נמלטו מבעוד מועד. לאחר זמן מה רבץ האריה הפצוע על הדשא המוכתם מדמו, כשמגופו בולטים חצים רבים. חיילי משמר המלך כיתרוהו בחניתותיהם, לבל יתאושש ויקום דווקא כאשר המלך ירד ממגדל הכלונסאות. המלך אחז בחרב נחושת שקיבל במתנה ממלך הפלשתים, שנודעו כחרשי מתכת. הוא הניף את החרב על מנת לנעוץ אותה בלבו של האריה, אך האריה הקדים אותו וקם על רגליו.

המלך נדרש להפגין אומץ וללחום באריה או להיקרע לגזרים על ידי בני עמו. גם חיילי המשמר הבינו זאת ונמנעו מלהתערב. הוד מלכותו היה אדם אמיץ; אלמלא היה כה אמיץ, לא היה שורד במשך עשרות שנות מלכותו. הוא שיסף את פניו של האריה המסתער וחמק ברגע האחרון ממלתעותיו. האריה, אפו ועינו שסועים, התנועע באיטיות בגלל פצעיו ששתתו דם, סב על מקומו וניסה להסתער שוב. המלך חמק ברגע האחרון ונעץ את חרבו בצדו של האריה. החרב ננעצה בעוצמה כה רבה, שהמלך לא הצליח לשחררה. הוא חטף חנית מידי החיל הקרוב ביותר והמתין להסתערות הבאה.

האריה המדמם הרים את כפותיו בציפורניים שלופות כדי להכות בהן במלך; אך במקום שבו נמצא המלך שבריר שנייה קודם לכן נתקל עתה בחניתו הזקורה. האריה פרפר ונפח את נשימותיו האחרונות כשהחנית חדרה לחזהו. המלך הניח את רגלו על האריה המחרחר ושלף בכוח את חרב הנחושת מצדו. זיעה מהולה בדמו של האריה ניגרה מפניו. לבו הלם כתוף הגורלות. הוא התמלא בחיוּת שגזל מהחיה האימתנית. ההתעלות השכיחה לרגע את צרותיו. הוא נופף באוויר בחרב המדממת וקרא בקול גדול את קריאת הניצחון:

"תחי אוּרוּק."

"תחי שושלת מֵסקִיאַגַשֵר מעתה ועד עולם," ענה לו הקהל.

לאחר שנדמו פרפוריה של החיה האדירה, יצק עליה המלך חלב פרות מהול במי פרת מקודשים, כדי להפיס את רוחה. במסע חזרה ישבו המלך ואאו לבדם באפריון. הוד מלכותו היה כמעט ידידותי. הציד שחרר את המתח שהיה אצור בו והוא הסביר את מהלכיו בעודו חולק כבוד לאריה האמיץ. רק כשהגיעו לפאתי העיר החל המלך לדבר על העניין שלשמו זימן את אאו. לא על האדמה החרבה רצה המלך לדבר, ודבריו הפתיעו את אאו עד מאוד.

בזמן שאאו צפה במלך הנלחם באריה, החליף אותו רוחא בחדר הטיפולים. במשך זמן רב שידל אותו אאו לנסות את כוחו כמרפא אך רוחא היסס. הוא פחד שמא יפגע או יזיק חלילה לאנשים שביקשו את עזרתם, אך אאו התעקש, ואמנם, בהשגחתו של אאו, הייתה לרוחא הצלחה מסוימת. אאו ניסה לשכנע את רוחא שיטפל בחולים גם כאשר נעדר מהבית בענייניו. אבל רוחא סירב בתוקף. הוא הסכים לקחת סיכונים עם מטופלים אך ורק בפיקוחו של אאו, אך הפעם הנסיבות אילצוהו להתערב.

קישמי קיבלה את פניהם של זוג הורים עם בנם בן השבע־עשרה. הם הביאו אותו ישוב על קרש עץ שהם נשאו כשהם אוחזים בו משני צדיו, בזמן שהבן נשען על כתפיהם. קישמי שלחה אותם לחדר הטיפולים. רוחא סירב לטפל בהם. האחריות הכבדה הרתיעה אותו. הוא ביקש מהם שיחזרו בימים הקרובים, כשאאו יתפנה לראות אותם. אב המשפחה, גברתן בעל זקן שחור עבות, התעקש לקבל טיפול בו במקום. ההיגיון דחק ברוחא להמשיך בסירובו. 'אני עוד לא מוכן,' אמר לעצמו והניד בראשו לשלילה.

"אין אני רגיל להתחנן," אמר האב בראש מושפל. "אדוני המרפא, אני שוטח בפניך תחינתי, בני זקוק לעזרתך." הוא הניח בחיקו של רוחא תרנגול שהביא כתשלום.

'אדוני המרפא,' רוחא מלמל לעצמו את המילים. טעמן היה מתוק ומריר בפיו כביכורי שקדים. הוא החל להבין את המתנה שקיבל מאאו, היכולת להעניק, היכולת לרפא. הוא אמר לעצמו שבמקרה הכי גרוע, אם הטיפול לא יצלח, יבואו אל אאו. הוא החליט לשאת באחריות.

"תניחו אותו על השרפרף."

"תודה, תודה לך, אדוני המרפא," אמר האב. האם קדה קלות ותלתה בו את עיניה.

הוא ציין לעצמו, על פי בגדי הפשתן הגס של ההורים, שהם בני מעמד נמוך. בנם, לעומת זאת, לבש את מדי לגיון הכבוד של ארמון המלך: סנדלים שנשרכו במעלה שוקיו, חצאית מעור שוורים נוקשה, כתונת צמר באריגה צפופה ועל שני פרקי ידיו צמידי עור רחבים. כפי שלמד מאאו, ביקש מההורים לשבת בצד והחל להקשיב לנער.

"מה שמך?"

"חֵפוּס, אדוני," ענה הבחור.

"אני רוחא." הוא הציג את עצמו ללא התואר מרפא. גם התואר 'אדוני' צרם לו. נראה שהנער לא ידע שהוא עבד. רוחא הבליג. חלק מהכוח לטפל נשאב מהכבוד שרחש המטופל למרפא.

"מה הבעיה?" שאל.

"אני נופל."

"מה זאת אומרת?"

"אני מנסה לעמוד ולא מצליח, אז אני נופל."

"בוא תראה לי. תנסה לעמוד."

הבחור ניסה להתרומם על רגליו אך קרס לרצפה. רוחא עזר לו לחזור לשרפרף.

"מה קרה?" שאל רוחא.

"ניסיתי לעמוד על רגלי, וכל רגל הלכה לכיוון אחר."

"מתי זה התחיל?"

"לפני ארבעה ירחים."

"ניסית לפנות למרפא מים?"

"זה לא עזר."

"מה הוא אמר?"

"הוא מישש את עצמותי, כופף את פרקי, השקה אותי שיקויים והאכיל אותי אבקות, קשר את רגלי בסד, תלה אותי במהופך מהתקרה, פיתל את גווי, הקיש על ברכַּי, ולבסוף הפנה אותי למרפא שמן."

"הממ..." אמר רוחא, ולעצמו חשב, 'אין מנוס, אנסה לפתור זאת בעצמי.'

"מה קרה לפני ארבעה ירחים?"

"חוץ מהנפילות?"

"כן, בחיים בכלל, אני רואה שאתה לבוש במדי לגיון הכבוד של ארמון המלך."

"כן, לפני ארבעה ירחים נשרתי מתוכנית ההכשרה של הלגיון. הייתי חייל רגלי וביקשתי הזדמנות להיבחן כדי להצטרף לשורות הלגיון."

רוחא הופתע מנימת האדישות בדבריו ושם לב לקשר בין נפילה מהרגליים לבין הנשירה מתוכנית הכשרה. הוא המשיך לתשאל.

"מדוע נשרת?"

"סרני הלגיון אמרו שאינני מספיק צייתן."

"ומה אתה אומר?"

"זה כנראה נכון."

"ואתה עדיין במדים?"

הנער שתק במבוכה.

"ידעת שהמשמעת בלגיון קשוחה? יותר מאשר בצבא הרגלים?"

"כן."

"והיית מוכן לכך?"

"חשבתי שכן."

"כשנשרת... מהלגיון, הצטערת?"

"כן, כן, מילדות שאפתי להיות חייל בלגיון."

רוחא התרשם כי אף על פי שהבחור מדבר על צער, אין הוא מצטער באמת. הוא הבחין שמבטה של האם מושפל.

"מדוע אתה מצטער על הנשירה מהלגיון?"

"הרי זה מובן מאליו — בגלל הכבוד, היוקרה. הלגיון הוא המקום שבו נמדדים גברים," חפוס ענה.

רוחא הבחין במצמוץ זעיר של הסכמה בעיני האב.

"ומה חושב אביך?"

חפוס הביט באביו. האב הנהן בהסכמה. "אבי רצה תמיד להתגייס לצבא וללכת ללגיון אך זה לא התאפשר."

"מדוע?"

"היה עליו לעבד את אדמת משפחתו. לאחר מות אביו, לא נותר איש מלבדו לעבד את האדמה," אמר בצער.

"ומדוע אתה לא מעבד את אדמותיכם?"

"הורי אינם אמידים, אך שני אחי הצעירים ממני עובדים עם הורי, וכולם יחד מפרנסים אותנו."

רוחא הרגיש את המתח בחדר. הוא הביט באם. הוא ראה בעיניה שהיא מבינה לאן מועדות פניו.

"אז רצית להיות חייל לגיון, כדי להגשים את חלומו של אביך?"

"כן... זאת אומרת... גם בגלל זה."

"אבל לא רצית מספיק," חייך רוחא חיוך מרומז. "שוב, מה אתה מרגיש לגבי עצם הנשירה... מתוכנית ההכשרה?"

"בסדר, לא נורא. לא תמיד מצליחים בכל מה שרוצים."

"אפשר להתרשם שאינך מאוכזב במיוחד."

"למה אתה מתכוון?"

"אילו נכספת באמת לשרת בלגיון, היית פועל ומדבר אחרת."

"איך?"

"קודם כול היית מסביר מדוע אתה רוצה בזה ולא מדוע שאף אביך לעשות זאת. שנית, אילו רצית באמת להישאר בשורות הלגיון היית מוכן לציית לפקודות, היית מעדיף לציית לפקודות מאשר לנשור מההכשרה. לא היית משלים בקלות עם הנשירה. היית אומר 'זה האסון הכי גדול שקרה לי, זאת אכזבה שאני לא יודע איך אתגבר עליה, זה העתיד שיעדתי לעצמי והנה נותרתי ללא עתיד'. כך ידבר מי שרצה באמת את הלגיון."

הבחור שתק.

"השאירו אותנו לבד בבקשה," אמר רוחא להורי הנער בטון סמכותי שהפתיע אותו־עצמו. הורי הנער יצאו מהחדר.

"איך אתה מרגיש עם העובדה שאתה נופל... מהרגליים?" שאל רוחא וניכר בקולו שביטחונו גובר.

"קשה," אמר חפוס. המתח בקולו פחת אך לא נמוג.

רוחא נוכח שוב בחוסר־מתאם בין הבעיה לרגשות המבוטאים. "אתה רוצה לשמוע מה אני חושב?" שאל רוחא.

"כן," אמר חפוס.

"אני מתלבט. אני לא יודע אם אתה שמח או עצוב על הנשירה מהלגיון. אני לא יודע אם אתה שמח שנפטרת מהשליחות שהטיל עליך אביך, או שאתה עצוב שלא עמדת במשימה. אני חושב שאינך מצטער שלא תהיה איש הלגיון, אלא על כך שאכזבת את אביך. במה היית עוסק אילולא יכולת להתגייס לשורות הצבא והלגיון?"

"הייתי מגדל בקר," אמר חפוס מבלי להשתהות ועיניו אורו.

"ואם נניח שאתה יכול להתגייס ללגיון וגם לעסוק בגידול בקר?"

"אז אני לא יודע לאן ללכת."

"וכך כל רגל הולכת לכיוון אחר?" חייך רוחא את חיוכו הדק.

חפוס צחקק ושאל: "אז מה עושים?"

"בוכים."

"מה?" תמה הבחור.

"ייתכן שהבעיה נמצאת בבשר, ומרפא המים פשוט לא מצא אותה, אך אם הבעיה מצריכה את טיפולו של מרפא השמן, לדעתי, עוד לא בכית בכלל ואולי עדיין לא בכית מספיק. בכית בארבעת הירחים האחרונים?"

"לא. על מה?"

"על כך שלא היית חופשי להתמקד בגידול בקר, על כך שלא הצלחת בלגיון בשליחות אביך, על כך שלא הצלחת לבחור בין הלגיון לבקר — בין אביך לבינך, על כך שאתה לא מצליח לנתב את שתי רגליך לאותו כיוון ועל כך שאתה נופל מהרגליים."

עיניו של חפוס נתאדמו מעט אך הוא לא בכה. רוחא הבחין בהתרגשות מתחת לארשת האדישות המעושה.

"איך אתה מרגיש?" שאל רוחא ברוך.

"בסדר," שיקר חפוס.

"תסכים שאדבר עם אביך?"

"ודאי."

האב נכנס בהיסוס וביראת כבוד, אוחז את מצנפתו בידיו. רוחא החווה בידו לעבר מקום ישיבה על המחצלת.

"חפוס בנך רצה מאוד לשרת בלגיון הכבוד של המלך."

"כן, הוא הביא כבוד גדול לכולנו."

"אני מתרשם שחפוס אוהב אותך בכל לבו. אתה כנראה אב למופת."

"תודה, אדוני." האב התמוגג והביט בחפוס בגאווה.

"ייתכן שדווקא מרוב אהבתו, הוא רוצה כל כך להנחיל לך את הכבוד בשירות המלך."

האב רווה נחת.

"אני מתרשם שהוא מאמין שהשירות בלגיון חשוב לך מאוד, חשוב עוד יותר מיכולתו ללכת."

"מה?" האב נדהם. פניו נפלו. הוא השפיל מבטו אל רצפת העפר הכבושה במשך רגע ארוך. לבסוף הרים את עיניו, הביט בבנו ושאל, "האם נכון הדבר? כך אתה חושב?"

חפוס השפיל מבטו ופכר את אצבעותיו. רוחא המשיך. "כן, אני סבור שכך הוא חושב. נראה לו שהוא אוהב אותך יותר מאשר אתה אוהב אותו. אילו ידע עד כמה אתה אוהב אותו, היה מבין שבריאותו חשובה לך."

"מה חשוב לי בעולם יותר ממך ומאחיך?" אמר האב לבנו בצער.

חפוס שתק וכבש את מבטו ברצפה.

רוחא פנה אל האב: "אינני יכול להבטיח, אך אני מאמין שאהבתך, אהבת אב, יכולה לרפא את בנך יותר מכל דבר אחר," ואז נעץ מבטו בבן. "מכיוון שאתה כל כך רוצה לשמח את אביך, להביא לו נחת וכבוד, צר לי לראות כיצד אתה נכשל בכך."

חפוס סבר שרוחא מדבר על השירות בלגיון, ובוש עוד יותר, אבל רוחא הפתיע אותו: "צר לי לראות שאתה מצער אותו משום שאינך מאמין לאהבתו."

האב והבן הביטו בו, מופתעים.

"מה שישמח את אביך יותר מכול, הוא שתשמח בעמל כפיך. גאוותו הגדולה ביותר של אב היא על ילדיו המגשימים את מאווייהם, גם אם משאת נפשם היא לגדל בקר. נכון?" פנה אל האב.

"ודאי, ודאי." הנהן האב.

"עליך למהול קמצוץ מאבקה זו בחלב נאקות מורתח, ולשתות בכל ערב," אמר רוחא לחפוס. הוא חפן בכפו מאבקת ביצי היען בשק התרופות שבפינה ועטף אותו בעלה גפן. חפוס הנהן בהסכמה.

"מספיק להיום. אם הבעיה לא תיפתר, חזרו בשבוע הבא. מורי ורבי, אאוגולדז, יהיה כאן לקבל את פניכם."

"תודה רבה לך," אמר האב והרכין את ראשו.

"בבקשה," ענה רוחא ועזר לאב לשאת את הבן על הקרש אל מחוץ לחדר הטיפולים.

"בהרמונִי נשים מארבע כנפות תבל, חִתיות, עילמיות, כנעניות ומצריות, אך אף אחת מהן לא תשווה בחוכמתה וביופיה למלכתי האהובה, פַּרְתַחְתִי בתו של פרעה מלך מצרים. בנים רבים לי מנשותי הרבות, ובנותי הנסיכות רעיות הן למלכי העולם, אך בן יורש אחד לי בלבד, בנה של המלכה פּרתַחתִי, אֵנמֵרקַר," אמר המלך בקול שבור.

אאו הסיט את מבטו כדי לא לראות את הלחלוחית בעיניו, לא לבייש את המלך. הוא המשיך להקשיב בריכוז רב.

"אאוגולדז, הרי סייעת פעם בגירוש רוח רפאים ממסדרונות הארמון. גם הסריס הראשי סֵרוּף וגם הווזיר מורדוך נקבו בשמך כמרפא שמן מוכשר, שנושא ונותן עם ברואי נַמוּ בעולם הזה ועם אלים ושדים בעולמות עליונים ותחתונים. עזור לי בטובך, אאוגולדז," ביקש המלך.

המלך לא ציווה אלא ביקש, אך אאו ידע שבקשה של מלך היא ציווי לכל דבר. החרדה שחש לא אפשרה לו להתענג על הכבוד שחלק לו המלך. פעימות לבו התערבבו עם קול רגלי צעדיהם של האוחזים באפריון.

"מאז הכתה הבצורת בארצנו השופעת, מקנן חשש עמום בלבי," המשיך המלך, "וכשהודיעו לי שעגל בעל שני ראשים נולד אצל אחד מאריסי, היה ברור שזהו אות, סימן לכך שמשהו רע עומד לקרות." המלך נשם עמוקות. "שבוע לאחר מכן אחז דיבוק באנמרקר, בני ויורשי." הוא התקשה לדבר. "אינני יודע אם זה רוח רפאים, שד משאול, קללה שהטילו עליו שונאי או חולי שבבשר. מרפא המים רקח לו שיקויי צמחים, טחן למענו אבק אבנים, והתקין מוח עצמות מבושל של בעלי חיים רבי עוצמה, אך דבר לא הועיל. קולות חסרי פשר בוקעים מתוכו בשפה לא מובנת, מטלטלים את גופו כמתנבא. הוא חולה, בני היקר לי מכול, יורש העצר שלי אנמרקר." אאו הנהן בהבנה ובצער והמלך המשיך. "האם תוכל להחזיר לו את בריאותו, למען ימלוך על אוּרוּק, יכבוש את כל ערי המדינה הבצורות? אם תוכל להצילו, אאוגולדז, אעשה אותך ואת זרעך משמשי המלוכה לדורי דורות, אתן לך עבדים שיעבדו את השדות הרחבים שאעניק לך. צאנך יאכל שעורה ועבדיך ישתו שמן."

המלך לא נדרש לומר את המובן מאליו, מה יקרה אם ייכשל. אאו ידע שאם יאכזב את מֵסקִיאַגַשֵר האכזר, יטיל עליו זה כל עונש שייראה לו, ממוות ועד עבדות. מסקיאגשר היה רחום ונדיב לאהוביו, אך התאכזר אל אויביו ואל כל מי שהשיבו פניו ריקם. תושבי לַרסַה ששרדו לאחר הטבח המזוויע הפיצו את שמו ברחבי הארץ השוכנת בין הנהרות.

אאו, אחוז אימה, לא הרגיש שכבר הגיעו לארמון. אחד הסריסים הושיט לו את ידו וסייע לו לרדת מהאפריון. הוא צעד אל ביתו כסהרורי, אף לא השיב ברכה למכרים שנגעו באפם כשעברו על פניו.

קישמי הבחינה כי לבו כבד עליו ולא הציגה לו שאלות. היא סייעה לו בדממה לפשוט את בגדיו, להסיר את תכשיטיו הרבים ופרמה את שערות זקנו. לאחר שהתעטף בחלוק הבית החביב עליו, מתנתו של מטופל אסיר תודה שהחלים, התיישב אאו לצדה של קישמי וסיפר לה את כל שאירע בינו לבין המלך.

"בחיי לא קיבלתי מחמאה כה גדולה. מימי לא ראיתי את עצמי כמרפא ברמה ממלכתית. אני?! מרפא מלכותי?! קישמי, אני לא יודע אם אוכל לעשות זאת."

"מדוע לא? כבר גירשת שדים בארמון."

"לא יודע, בכל זאת, נסיך ומלך, אני לא בטוח שאוכל לטפל בהם."

"מדוע? האין הם בשר ודם? האם אלים הם כמו פרעוני מצרים? לו היו אלים, היו פונים לעזרתו של מרפא שמן בשר ודם?"

"לא יודע. אני יודע שהם בני אדם, אבל בכל זאת, בני מלוכה אינם אנשים רגילים."

"האם האנשים היותר מכובדים מבין המטופלים שלך, נחשבים בעיניך פחות מהמטופלים הפחות מכובדים?"

"אני פוחד. אף על פי שאני יודע שאת צודקת, ואף שחשבתי על כך בעצמי והגעתי למסקנה שאין סיבה שהוד המלכות יכשיל אותי. בכל זאת אני פוחד."

"המלכות לא תכשיל אותך, אבל הפחד עלול לעוור את בינתך."

"איך אשתחרר ממנו?"

"מה היית אומר על כך למטופל מודאג?"

"אומר לו שהדאגה היא עיסוק שנִפנים אליו כשאין עוד מה לעשות ולא מוכנים להודות בכך."

"אז מה אתה מעדיף? דאגנות או חוסר אונים?"

"אעשה כמיטב יכולתי. זה מה שחשוב," ניסה לשנן לעצמו. "ואם אצליח, נזכה לעושר רב."

"גם העושר עלול להכשיל אותך. אין לי התנגדות להתעשר אך לא לכך תישא את עיניך. אתה במיטבך כשאתה עובד מתוך אהבת העבודה. פעולה מתוך פחד או מתוך רצון לרווח תכשיל אותך."

דבריה הקלו את המועקה שחש. "את צודקת, כה צודקת. הרי מדי יום אני נושא ונותן עם יצורים מעולמות אחרים ללא פחד או רצון לרווח. אני יודע את עבודתי ואפילו המלך חושב אותי לטוב מכולם."

"אל תדאג. אני בטוחה שתצליח. הפחד יעבור ברגע שתתחיל לפעול."

"אם כך, אתחיל מיד."

קולה השקט וביטחונה הגמור בו, הצלילו את מוחו.

פרק חמישי

היה זה ליל הריפוי הראשון. לבקשתו של אאו, הכינו עבדי המלך כירת גחלים לוחשות, זרדים ריחניים מעץ הסנטל, אגן חרס מלא מים, צפחת שהכילה שמן סומסום וקערה קטנה של זפת. לבקשת המלך, החדר נאטם לחלוטין מפני רעש על ידי קורות עץ, לבל ישמעו שוכני הארמון את קולות הדיבוק הבוקעים מאנמרקר ועל מנת לאפשר למרפאים להתרכז בעבודתם. נשמע רק קול הטפטוף של שעון המים.

אאו ורוחא החלו בהכנות למיגונם לקראת הטיפול ביורש העצר אנמרקר. תחילה משחו זה את זה בשמן סומסום מכף רגל ועד ראש, לסכור את נקבוביות העור ובכך למנוע את כניסתם של השדים הידועים ביכולתם לחדור אפילו מבעד לזעיר שבפתחים. שמן הסומסום נועד גם להקל עליהם את הסרת הזפת מגופם מאוחר יותר. הם עזרו זה לזה לחבוש ולרכוס את מסכות השדים המורכבות. המסכות נועדו להשלות את השדים או הרוחות שאחזו באנמרקר כי הם נמצאים בשאול בקרב הדמויות המוכרות להם. המסכה של אאו הייתה של שד זוטר, שנועד לדובב את השד של אנמרקר. מסכתו של רוחא הייתה של שד בכיר ומעורר אימה, ותפקידו היה להחליש את כוחו של השד הפולש.

הם לבשו שריון עשוי קליפת עץ דולב, שמעליו נתפרו דסקיות עשויות נחושת ממורקת. המתכת הנוצצת תמקד את תשומת לבו של השד ותהדוף כל קללה שהוא עלול להטיל. לבסוף, כיסו את כל החלקים החשופים בגופם בזפת שחורה, כדי להסתתר מעיני השד. רוחא הרטיב את זרדי הסנטל באגן המים והניח אותם על הכירה לעישון.

בהתאם לתכנון, כאשר נטפה הטיפה האחרונה בשעון המים בחצות הלילה, הובל יורש העצר אנמרקר לחדר על ידי שני משרתים נאמנים. אאו ביקש במפורש שאנמרקר ילבש כתונת צמר פשוטה בלבד, כדי שמלבושו לא יקנה הגנה מיותרת לכוחות שמולם יידרשו להתמודד. במצוותו, הזדרזו המשרתים המפוחדים לצאת, השאירו אותו עומד במרכז החדר וסגרו את הדלת בצאתם.

אאו ורוחא התבוננו ביורש העצר שעמד ללא נוע באורה הקלוש של מנורת השמן. הנסיך היה עלם יפה תואר. קומתו הייתה ממוצעת וגופו חסון. עורו חלק וגונו כאגוז הלוז. שערו השחור, המקורזל, הודק לראשו בשמן זית. בין עצמות לחייו הגבוהות לבין גבותיו העשויות יקדו עיני הדבש שלו. פיו הפעור הביע פחד, אך לא מפני המטפלים בדמות שדים. הוא כלל לא הבחין בהם.

לפתע תקפו את אנמרקר עוויתות, התכווצויות בכל חלקי גופו שהיטלטל ללא שליטה. הטלטולים העזים שככו ואת מקומם תפסו פרכוסים אקראיים. אנמרקר התחיל להסתחרר במקום ואז נעצר. הסתובב שוב ונעצר, שינה כיוון ונעצר, הפעם ישירות מול אאו. הנסיך הפנה את כל גופו יחד עם מבטו, שעבר לסירוגין בין אאו לרוחא.

'הוא הבחין בנו. אנחנו נמצאים בתוך העולם שלו, כשדים,' חשב אאו, ועשה צעד קטן לקראת אנמרקר. הנסיך לא הגיב. אאו עבר עוד צעד ועוד אחד, עד שנמצא במרחק ארבע פסיעות מהנסיך. זה עדיין לא הגיב. מניסיונו ידע רוחא שאסור לו לנוע. 'אאו יודע מה הוא עושה וייתן לי הוראות לפי הצורך.'

אאו חש שלֵו להפליא. הוא הרגיש בנוח בעולם הרוחות, לא פחד ממלך השדים נרגל או ממלכת המתים ארשקגל, או כל ישות אחרת מהעולם של מטה. בני אדם, ובעיקר אצילים, גרמו לו בדרך כלל מתח, כל שכן המלך או הנסיך; אך האיש מולו לא נראה לו נסיך. הייתה זו ישות אחרת, מעולם אחר. אאו נזהר לבל יישאב אל העולם האנושי. הוא התרכז אך ורק בישות שפעלה מתוך גופו של הנסיך. מבעד לחורי העיניים של המסכה, אסף בקפידה כל פרט.

ואז נשמע דיבור לא מובן. שיח שוטף, ללא מרווחים או הפסקות בין ההברות. אנמרקר נעצר רק כדי לגמוע אוויר והמשיך בשטף הדיבור. נראה כאילו הדיבור הוא שמפעיל את הנסיך, משתמש בו כדי לצאת החוצה. הדיבור נקטע ושטף לסירוגין. אחר כך הלך גמגומו וגבר עד שאנמרקר השתתק לחלוטין וקפא על מקומו. אז הופיע הרטט. תחילה בעפעף השמאלי, ולאחר כמה שניות הקפיצו שרירי השכם הימנית את זרועו. הרטט עבר מברכו השמאלית לצווארו, לא גבר אלא פעם בעדינות, בכל פעם באזור אחר בגופו של אנמרקר, כברקים שמבזיקים בענן לפני סופה.

לפתע נפלטה מפיו של אנמרקר קריאת כאב. הוא אחז בבטנו וקרס על ברכיו על השטיח. העוויתות פסקו ונראה שגם הכאב שכך. הנסיך נשאר באותה תנוחה. הוא לא הביט שוב באאו. אאו העריך שאף כי עיניו פקוחות, אין הוא לוטש אותן בשטיח שמולו. הוא רצה מאוד להמשיך ולצפות בנסיך, לנסות לפענח במה הוא מתבונן; אך אפשר שנוכחותם מכבידה על אנמרקר. החוויה הסתיימה ויש לכבד זאת. הישות מעולם המתים יכולה להיעלם בכל רגע וכדאי לסיים את הטיפול לפני שאנמרקר יתפכח, ייווכח כי הוא מוקף שדים, וייתקף אימה.

אאו סימן לרוחא, וזה הלך על קצות אצבעותיו לפתוח את הדלת. משרתי הנסיך הרימו אותו מהרצפה ולקחו אותו לחדרו.

"נלך לישון. כאן ועכשיו, עם הכול, עם הזפת והמסכה," אמר אאו לרוחא. "לא נתרחק מעולם השדים, אלא נחלום חלומות כשאנחנו עדיין בתוכו. אל תפחד," הוסיף אאו בהכירו את פחדי השוליה מעולם השדים.

הם השתרעו על כריות רחבות בפינת החדר.

"לילה טוב אאו," אמר רוחא, עודו נרגש.

"לילה טוב רוחא," אמר אאו ברוֹך.

"הוד מעלתו, מֵסקִיאַגַשֵר הכביר והצדיק, ברשותך אשא את דברי."

"דבר, אֵאוֹגוּלָדֵז, ומי ייתן ומילותיך ירפאו את בני."

"איננו יודעים מה אוחז בו אבל ברור שמדובר בדיבוק של שד, או של רוח של אדם שלא נקבר כהלכה. אין זה חולי בבשר. העוויתות וההתכווצויות מלמדות על קיומה של נוכחות כלשהי בגופו. כאשר פנה לכל עבר עשה זאת משום שהיה מוקף ישויות ובכל פעם פנה אל ישות אחרת. אולי משום שפנו אליו תחילה, ואולי פנה הוא אליהן בבקשה. אני משער שהוא זקוק לעזרתן, אפשר שהתחנן לבל יפגעו בו, זה עוד לא ברור. בכל אופן, נכנסנו לעולמו. בעיניו היינו שניים מהשדים המקיפים אותו וזה טוב: לא ציפיתי לכניסה כל כך מהירה."

רוחא השתאה למשמע המיומנויות המופלגות של אאו, הניתוח והתובנות. אף שניכר באאו היסוס במגעיו עם בני אדם, הרי שבדברו עם שדים או על שדים שפע ביטחון. הוד מלכותו המקשה לבו לאויביו, הקשיב בחמלה ודאגה אבהית. אאו המשיך.

"שטף הדיבור הוא ניסיון של השד להישמע. לא ברור מדוע בחר דווקא ביורש העצר כדי להביע באמצעותו את דברו, ולא ברור מה הוא מנסה לומר ולמי, אבל ברור שהוא מנסה להישמע. ייתכן שהקיטועים נגרמים בגלל התנגדותן של ישויות מן השאול, שמתערבות ומפריעות, ואולי בגלל מאמציו של אנמרקר בנך להתגבר על השד ששולט בו. הכאב בבטנו הוא רמז שקיבלנו מהאלה ארשקגל, מלכת המתים. עלינו לחפש את הרמז הבא בסימני הכבד, בבטנה של כבשה שחורה שנקריב למלכת השאול."

ככל האירועים הדתיים החשובים, התקיימה הקריאה בכבד במקדש האדום, שנועד למלך ולמוּרשיו בלבד. אאו ורוחא היטהרו בבריכת המלך, לבשו גלימות לבנות חדשות ושתו שֵכר מהול במי מלח מהים. ברגליים יחפות הלכו מהארמון למקדש האדום, כשהמלך ופמלייתו מלווים אותם ואז השלימו את ההכנות האחרונות לקראת הקריאה בכבד. אאו כרע על ברכיו והתפלל בעיניים עצומות בעודו משחיז את סכין הנחושת על אבן בזלת רטובה. רוחא ערם את ענפי הלבונה וההדס הריחניים על מגש החרס, מעל הגחלים הלוחשות.

רוחא החזיק בכבשה השחורה, משך את ראשה לאחור, ואאו שחט. הדם ניגר לאגן הניקוז, שממנו יישפך דרך קנה הנעוץ באדמה על מנת להרוות את צימאונן של ישויות השאול, בזמן שבני האדם יאכלו מהזבח.

אאו פתח את בטנה של הכבשה, הוציא את הכבד בשלמותו, הניח אותו בשמש על שולחן שיש מוגבה, והתבונן בו, יחד עם רוחא. בעבר נהג אאו לשתוק, אך מאז רכש את רוחא, לחש לעברו במהלך העבודה כדי לאפשר לו ללמוד את הלך המחשבה של המרפא. צורת החשיבה הזאת הייתה כשל צייד המתחקה אחר הניצוד. "האלים ידברו אליך דרך הכבד אם תדע לשאול את השאלות הנכונות. הם יובילו אותך לשאלה הבאה."

אאו פתח: "מה עלי לעשות? מי עלי להיות על מנת להביא את השד לדבר איתי? מה עלי לעשות על מנת לדעת את התשובה לשאלות הללו?"

בקורי הקרום שמסביב לכבד זיהה צורת עץ מתפצל לענפים וזרדים.

"מה לעץ וליורש העצר?" הוא שאל. "האם עלי להבעיר למענו קטורת מעץ מסוים?"

בנימי הדם העוטפים את הכבד מצא נהר החולק ממימיו לנחלים ופלגים.

"מה למים ולידע? האם עלי לרחוץ במי הפרת?"

בחיבור בין הנימים ראה גוף אדם שממנו מגיחים רגליים, ראש וזרועות המתנופפות כלפי מעלה. אאו הפנה את זרועותיו ומבטו מעלה לאל שַמָש ובעיניים עצומות שאל: "מים?"

התשובה החלה מהגוף. שמיעתו התעמעמה באחת, צמרמורת הזדחלה מעורפו, והוא חש כי אילו רצה בכך, יכול להתעלף במקום. פני אמו המנוחה צצו לפניו. הוא קיבל תשובה. "אֵם היקום. נַמוּ, הים הקדום, אִמם של אַן, אל השמים, וקִי אל האדמה, שבראה את האדם לעזרת האלים."

"מה עוד?" שאל את הכבד.

הוא ראה בקמטי קרום הכבד סימני חרט כתיבה, משולשים וקווים, פזורים בין הנימים שסימנו גבולות בין מדינות.

"כתב בשפה זרה?"

שום תשובה לא הופיעה.

הוא קרא לסופר מפמליית המלך אך זה לא הצליח לזהות בו סימני כתב כלשהם.

"מספיק. נאכל מהכבשה, נשתה שֵכר, ואז נצום," אמר לרוחא ופנה אל המלך לתיאום המשך הריפוי.

פרק שישי

קישמי ערכה את הבית לקראת בואם. תבשילי עדשים וחומוס, שוק עגל בעלי דפנה אפויה בתנור עם פלפלים חריפים, הכול מוכן. רצפת החֵמר הכבוש טואטאה, אך הבית נותר ריק, כמו רחמה. לפתע שמעה נקישה בדלת.

בפתח עמד חֵפוּס ודמעות בעיניו. היא זכרה אותו מביקורו הקודם; אז הגיע עם הוריו שנשאו אותו על כפיים. הפעם עמד זקוף על רגליו. כשפתחה את הדלת, החלו נהרות לקלוח מעיניו. היא ניסתה להרגיע אותו, לשאול לשלומו, ביקשה שישב, והציעה לו ספל מים. הוא סירב לשבת, סיפר בבהילות כיצד התעורר אמש, באמצע הלילה, ניגש לאגן המים בחדר הסמוך כדי לשטוף את פניו, ולפתע נוכח שהוא הולך על רגליו. מאז פוקדים אותו גלי בכי, הוא מזיל דמעות של אושר. אשר על כן בא להודות לאדון רוחא. קישמי לא תיקנה אותו על התואר שבו זיכה את העבד השוליה, והבטיחה לו שתמסור לרוחא את ההודעה ברגע שיגיע. חפוס התעקש לחזור בעצמו מאוחר יותר.

קישמי התאכזבה כשהתברר כי הם שרויים בצום ולא יאכלו מתבשיליה. היא לא רצתה להטריד את בעלה בענייניה בזמן שעסק בדבר כה חשוב, אבל לא יכלה להתאפק. אחרי שרוחא פרש לבקתתו בחצר היא פתחה ואמרה.

"חלמתי חלום," גיששה, בעודה קולעת סל מעלי דקל כמנשא לכד מים.

"מה חלמת?"

"הייתי במרכזו של מקווה מים גדול ומסביבי אלות רבות, כל אחת מהן מסומנת בסימן שלה. אני זוכרת את עַשנָן עם גרגירי שעורה בכפה, גָשִינסֶנַה עם אשכול ענבים, והאלה גולה, שהייתה הקרובה אלי, החזיקה נחש ריפוי בידה. אני תוהה איפה אִינַנָה? איפה היא? אני מחפשת אותה. למה לא באה לשחרר אותי מעקרותי?" קישמי הביעה את זעקתה בקול עצור.

אאו חיבק אותה, כואב את כאבה. זה שנים התמיד בסירובו להפצרותיה כי ייקח לו אישה נוספת.

"ספרי עוד," ביקש.

"אחר כך נעלמו כל האלות מתחת למים. נשארתי רק אני ונחש הרפואה המוזהב של גולה צף על המים. הושטתי ידי לקחת אותו, ואז החלו המים לרדת. נותרה רק אדמה צחיחה ושלולית קטנה שטפטפה לנקיק נעלם מתחת לאדמה. הושטתי את ידי לקחת את הקמיע של המרפאים ואז התעוררתי."

"מה גרם לך להתעורר?"

"נדמָה לי שרוחא קורא לי אבל אז נזכרתי שאתם אצל המלך. אלה היו צעקות של נוודים שעברו ברחוב. הם מנצלים את שעות הלילה הצוננות להליכה."

"הים?" שאל אאו.

"כן, היו שם כל האלות."

"האלה נמו?" הוביל אותה.

"לא ראיתי אותה."

"היית בה!" קבע בחיוך.

"נכון. הים הקדמון הגדול." קישמי צחקה.

"ביקשת שרחמך ייפתח? ביקשת מאיננה?"

"כן," השיבה וחיוכה נמוג.

"אז למה דווקא באמצע הים של האלה נמו?"

"לא יודעת."

"מדוע לא תבקשי זאת מנמו?"

בשנינות עדינה ענתה לו. "לא כל אחד יכול להתקבל אצל אם כל האלים. לכן נהוג שפשוטי העם, שלא עובדים בשירותו של המלך, פונים קודם לאלים הזוטרים. אלה יעבירו את עניינינו הלאה."

אאו צחק. לראשונה הרפה ממנו המתח לגבי הדיבוק שאחז בנסיך. "לא הרשית לעצמך לפנות אל נמו במישרין, ובכל זאת מצאת את עצמך שרויה בה," היתל בה.

"זאת לא הסיבה היחידה," אמרה ברצינות. "הרי נמו, אם כל הברואים, לא הופרתה על ידי זָכָר, מאחר שזה טרם נברא. לא ברחמה בראה נמו את העולם ולא ממנה אוכל לקבל את רוח הרחם."

"ומה קיבלת בכל זאת?"

"רפואה. אולי אותך כמרפא, בעל אוהב? לא הבנתי."

אאו שתק.

לאחר מספר רגעים אורו עיניה. "הבנתי!"

גם הוא הבין אך חיכה שהיא תגלה בעצמה.

"פניתי לנמו לבקש ילד שלא בא מגבר, וכמו נמו, עלי ללדת מבלי להיות מופרית. נחש הרפואה הוא של רוחא. את רוחא ניסיתי לתפוס. בדמדומים שבין שינה ליקיצה שמעתי אותו קורא לי," אמרה ודמעה הבהיקה בעינה.

"היום, במקדש האדום, כיוונו אותי הסימנים בכבד והאל שַמָש לנמו, האם הגדולה. גם אני רציתי לפנות אליה לבקש ילד, ועצרתי בי כדי להמשיך ולהתרכז בעבודה. עכשיו אני מבין שאין זו רק משאלה שלי ושלך. שחרורו ואימוצו של רוחא כבן הוא חלק מתהליך הריפוי של הנסיך. אינני יודע כיצד, אך זהו מסר ברור שהגיע בנפרד לשנינו."

"אחרי זמן כה קצר? הרי עדיין לא סיימת אפילו לשלם את מחירו! צעד כזה עלול לעורר מתח אצל בעלי העבדים האחרים. הם יפחדו שגם עבדיהם ידרשו שחרור."

"זהו רצוננו אך זה גם רצון האלים. כך כתוב בלוח הגורלות של אֵנליל."

"והמלך? עוד לא החזרת את עלות העבד וכבר אתה משחרר אותו?"

אאו היה החלטי ושלֵו. כשהסימנים כה ברורים לא הייתה סכנה לטעות.

"המלך רוצה בבריאות בנו, ומחובתי לעשות מה שהאלים מורים לי, למען הנסיך, המלך, השד, ועבורנו. שחרורו של רוחא ואימוצו הם חלק מגורלו של אנמרקר, אם כי עדיין אינני מבין את פשר הדבר," אמר וסלסל בזקנו. "השלולית היא שעון המים של הגורלות. החלום מבשר שעלינו לפעול מיד. עלינו להחליט לשחררו ולאמץ אותו, אך אל לו לדעת זאת בינתיים. אם היה עליו לדעת זאת, הוא עצמו היה מופיע בחלומך."

סופר המקדש, בקיא בשפה ובכתב של כל עמי האזור, הסתתר מאחורי וילון בפינת החדר. אאו הביא אותו כדי להסתייע בו בפענוח הרמזים לכתב שעלו במהלך קריאת הכבד ודבריו הסתומים של הנסיך. גם הנסיך נדרש להתכונן. בטרם החל לצום, כפי שהורו לו, נתנו לנסיך תמצית זרעי קיקיון כדי לנסות להוציא מתוכו את השד בהקאה, והכִּירות הלוהטות שהיו פזורות סביב נועדו להוציאו בזיעה. הפעם היה הנסיך רגוע יותר, אך מנותק לחלוטין מהמתרחש סביבו. כל יתר אביזרי הפולחן, שמן הסומסום, הזפת והמסכות, היו כמו בלילה הראשון.

אאו ישב על השטיח מול הנסיך ורוחא כרע לצדם. אאו פתח. תחילה התנדנד לפי קצב שקבע לעצמו, ולאט לאט הוסיף מנגינה ומילים וחזר עליהן שוב ושוב.

"אני שומע אותך.

אני שומע אותך.

אני שומע אותך..."

החום המס את הזפת שטפטפה על הרצפה. אאו המשיך וחזר על שירו עוד שעה ארוכה, בסבלנות.

לבסוף נשמע קול שבקע מגרונו של הנסיך אנמרקר, קול שדיבר שוב בשטף כמו בלילה הראשון.

אאו המשיך באותה מנגינה, במילים אחרות.

"אני רוצה להבין אותך

אני רוצה להבין אותך

אני רוצה להבין אותך..."

הנסיך נשא עיניו אל אאו. מבטו הביע תחינה, תסכול. הוא החל להביט לצדדים.

אאו החליף את פסוקיו.

"האם הגדולה שלחה אותי."

הנסיך פנה אליו שוב.

אאו המשיך: "האם הגדולה שלחה אותי,

האם הגדולה שלחה אותי..."

הפעם השד דיבר לאט יותר אך שפתו הייתה לא מובנת, ועדיין לא היו מרווחים בין המילים. נדמה לאאו שהשד חוזר על דבריו.

"הבא את הסופר," לחש אאו לרוחא.

בגלימתו השחורה, שנועדה לעשותו בלתי־נראה, קרב הסופר לאאו, חרט בימינו ולוח חֵמר בכף ידו השמאלית. הלוח היה ריק. נראו עליו רק טביעות אצבעותיו של הסופר החרד שאחז בלוח בחוזקה.

"אכזבתי אותך, המרפא. אינני מבין מילה מדברי הנסיך ולא הצלחתי לרשום שום דבר מדבריו," לחש הסופר לאאו.

"אני רוצה להבין אותך..." חזר אאו שוב ושוב.

עתה הבחין בשינויים קלים. הדיבור המקוטע והרטט בחלקים שונים בגופו של אנמרקר חזרו.

אנמרקר הסתובב היישר לעבר הסופר והכתיב לו דבר מה לאט לאט.

הסופר עמד, חסר ישע, מנסה לנעוץ את חרטו בחומר הרך, ללא הצלחה. הוא לא זיהה אף לא מילה אחת שיש לה סימן בציור או באוסף יתדות.

השד המדבר מגרונו של אנמרקר פנה לרוחא, תחנונים בקולו ובעיניו.

פרק עשרים ושניים

החדר החשוך היה אפוף קטורת ארזים. רוחא התאמץ ככל יכולתו להקשיב לשד ולהבין אותו, אך ללא הצלחה. הוא לא הבין אף לא הברה אחת שבקעה מהשד. השד הביט ברוחא והמשיך למלמל בייאוש דברים חסרי פשר. רוחא המתוסכל הפנה את מבטו לאאו. אאו, בתנועת ראש קלה ומעודדת הפנה את רוחא בחזרה אל השד. 'צריך סבלנות,' חשב רוחא וחזר להתרכז בשד.

אך לא די בסבלנות. הוא יכול להביט בשד מכאן ועד שייבש הפרת ובכל זאת לא יקלוט מאומה. נדרש משהו אחר. משהו שיכול לדרוש זמן אך לא רק זמן. רוחא התרכז, תר אחר המיומנויות שאאו הנחיל לו. הוא נזכר כיצד אאו התרכז במילים של חולה אחד או עקב אחר תנועותיה של חולה אחרת, אך כבר מיצה כל זאת ללא תוצאות.

הוא ניסה לחקות את השד, לסגל לעצמו את תנוחת הישיבה שלו, בתקווה שיבין אותו מתוך המתחים של גופו שלו. דקות ארוכות התמיד באותה תנוחה, באותו מבע, אך לא חש אלא את ייאושו של השד שהתאמץ להיות מובן. הוא לא שלח עוד מבט אל אאו כיוון שידע שגם אאו מתרכז בשד ולא רצה להעיק עליו במטלה נוספת. רוחא שינן את דברי אאו, 'היה רגוע, היה נינוח, אל תתאמץ להבין, אל תתמקד במאומה, היה ריק וחשוף ופגיע ורגיש, ותן למידע לחדור אליך מאליו.'

רוחא ריפה את גופו ואת קמטי מצחו, נשם נשימות עמוקות ואיטיות, הרגיש את שרירי פניו נופלים. עיניו הפכו לחלונות גדולים הסופגים את האור מבחוץ. בתחילה החליט להישאר כך עד שיצוץ בו הידע, אך גם מחשבה זו דרשה ריכוז רב מדי. הוא שמט אותה ופשוט התייצב למול השד.

אאו סגר את פתח שעון המים. אפילו טפטוף השעון נדם, דממה מוחלטת עטפה את שלושתם. שעה ארוכה ישבו המרפא ושולייתו בשלווה גוברת. השד התפתל בחוסר נוחות, כקורא להם לחלצו ממצוקה.

תחושת עונג במורד גרונו של רוחא התפשטה כחמימות בחזהו. נשימתו נעשתה קלה יותר, וחיוך דקיק הסתמן בזוויות פיו. הוא דחה מעליו את המחשבה הראשונה כי אין זה הזמן ליהנות. הוא זכר את דבריו של אאו, 'התענוג מצביע על האמת.' הוא הניח לתענוג להתפשט בכל גופו, שחרר את החיוך, והמתין לָאמת.

הוא לא התנגד לדחף להניח את ידיו על כתפיו של השד. השד לא נרתע. מבטיהם ננעלו.

כמכת ברק חש בטלטלה שגלשה מראשו ושטפה את גופו בעוויתות. הוא לא ידע להסביר כיצד הגיע למסקנה, אך ידע שזו האמת.

"הוא עֶבֶד," לחש רוחא.

"מה?"

"השד הוא עֶבֶד בעולם של מטה. אני מזהה את הכמיהה לחופש. אני בטוח בזה. אני מרגיש את זה באופן שהוא מסתכל עלי. כאילו יש בינינו אחוות עבדים. הוא עבד. תפנה אליו, תשאל אותו."

"לא. תפנה אתה. הוא פנה אליך. אתה תבין אותו טוב יותר."

לבו של רוחא הלם בהתרגשות. פרץ האושר על האמון שאאו נותן בו הפריע לו להתמקד בשד בלבד. כה מהר, ובזכות אאו הנדיב והחכם, עלה ממדרגת עבד הנידון למוות, כבול לחומה ואכול זבובים, לשוליית מרפא המקשיב לבן המלך. הוא רצה לחבק את אאו בבכי של תודה. הקשב לשד דעך. רוחא ניסה להתעשת. הוא התאמץ לחסום את מחשבותיו האישיות ולשעות שוב לשד בלבד. אך כשמחשבותיו התרוצצו שוב, אחזה בו חרדה. הרי אינו מבין מה הוא עושה, ומה יהיה אם יאכזב את אאו? אולי יחליט המלך להוציא את אאו להורג בגלל כישלונו שלו? פחדיו הרחיקו אותו יותר ויותר מהשד.

"אאו, אני לא יכול."

"אתה יכול," הרגיע אותו אאו. "אתה מוכשר וחכם. אם חשת שהוא עבד, תן אמון בהרגשתך. אני סומך עליך. איש לא יבין אותו טוב ממך. אתה יכול, רוחא."

"אני חושש שמא אשגה."

"אל תדאג." אאו החזיק את ידו הרועדת של רוחא. "ידעת להקשיב לחייל הלגיון שקם על רגליו. בני האדם או השדים השוכנים בהם אינם שונים באופן בסיסי. אתה יכול לעשות זאת. השד רוצה שישמעוהו והוא ימשיך וינסה עד שיבינו אותו."

רוחא הראה לאנמרקר את הנקב שהותיר עגיל העבדות בבדל אוזנו. ניצוץ הבהיק בעיניו הכבויות של אנמרקר.

"שיר לו אחד משירי העבדים," לחש לו אאו.

רוחא הביט באאו כשואל, 'באמת?'

אאו הנהן.

רוחא התכנס לתוך עצמו והחל לשיר בקול נוגה שיר ששרה לו אמו בילדותו.

עומס אלומות כי רב

ונטל לבנים

ריח טין וטעם טיט

כלחם עניים

עול רתמת חריש ודיש

לנו כאדרת

מצאת שַמָש עד בוא הליל

לנו אין אחרת

כאוויר אנו להם

כמי הפרת שקופים

אבק מדבר ופרח בר

שווים עשרות מונים

אך אל תירא את המגלב

מיד נוגש אכזר

זה חלקנו בעולם

בני שלי יקר

זה חלקנו בעולם

אך אל נא תתעצב

אהבת אמך עמך

כי בן חורין הלב.

הוא המשיך ושר לו בקול מקונן על עול העבדות, על הכמיהה לחופש — להיות מסוגל לבחור משהו בחייך, ללא אדון. השיר הפיס את רוחו של השד. למשמע הצלילים הנוגים התרפו שרירי הנסיך עוד יותר. כשרוחא סיים היה אנמרקר רגוע, כאילו חזר לעצמו והיה שוב יורש העצר של ממלכת שומר. דבריו הסתומים הוסיפו לנבוע מהשאול אך נהגו עכשיו יותר לאט.

ואז הכתה התובנה הנוספת ברוחא כברק.

לתדהמתם של אאו והסופר, קפץ רוחא ממקומו כנשוך נחש, חטף את החרט ולוח החמר מידיו של הסופר והחל להטביע סימנים. בבהילות, בקדחתנות, מילא את הלוח בסימנים.

חוץ מסופרי המלך, הממונים על חשבונותיו והכוהנים נבחרים, לא ידעו בני אוּרוּק קרוא וכתוב. הייתה זאת מלאכה מסובכת שנועדה למחוננים בלבד, סודם הכמוס של חברי הגילדה שהגנו על יתרונם בקנאות.

למזלו של רוחא, הוא כלל לא שעה לסכנה הנשקפת לו. אילו היה מרוכז יותר ייתכן שלא היה אוחז בחרט. אזרח העיר שלא הוסמך כסופר ונמצא עוסק במקצוע המקודש, נידון למלקות. העונש שהושת היה כפול ומכופל כשהאיסור הופר על ידי עבד. עבד! סופר המלך הזדעזע בראותו את העבד אוחז בחרט הסופרים. אאו נתן בו מבט מצמית והסופר דמם. אאו נדהם שוב לנוכח כישרון חבוי של רוחא.

ומשראה השד כיצד רוחא כותב, החל לדבר לאט יותר ובקול יותר ברור. כיוון שחש כי דבריו מובנים, ניכרה שמחה בפניו. אאו הורה לסופר למהר ולהביא לרוחא עוד ועוד לוחות, וגם אותם רוחא מילא בסימנים צפופים, בשורות שנמשכו משמאל לימין, בחריצים וקווים, ארוכים וקצרים, משולשים ומעוינים בשורות אופקיות. היה רווח בין אחדים מהסימנים לבין אחרים, ואילו אחרים נחרטו זה על גבי זה. הוא מילא במהירות לוח אחר לוח, מאמץ את עיניו לראות בחדר האפל. אאו והסופר הביטו בו בהשתאות. רוחא לא היה מורגל במלאכת הכתיבה. מאז שיחק בחומר עם אביו בילדותו, לא אחז חרט בידו. הוא מלמל את ההברות ששמע מפי השד והטביע אותן בחמר הרך. החרט כמעט נמחץ מעוצמת האחיזה של אצבעותיו ופרקיו הלבינו, אך הוא לא הרפה. בכל פעם שעווית של שריר תקפה את אנמרקר, רוחא חש זאת בגופו וסימן את הדבר בחומר. הוא החליט להתייחס לעוויתות כאל סימני פיסוק. אאו סימן לסופר לא לזוז ובעצמו התרחק, כדי לאפשר לרוחא לכתוב את דברי השד בריכוז מרבי.

לאחר שעה ארוכה שככה אט אט עוצמת קולו של אנמרקר. לבסוף, הניע את שפתיו ללא קול. רוחא המשיך והעלה את הדברים על הלוח ככל שהצליח לקרוא את שפתיו של הנסיך, עד שאנמרקר נרדם.

לאחר שמשרתי הנסיך לקחוהו למיטתו והסופר הלך לדרכו, הביא אאו לרוחא ספל עם מים שמילא משעון המים. "שתה לאט," אמר אאו לשוליה הנסער והמתנשף. לאחר שנשימתו של רוחא התייצבה והלמות לבו נרגעה, הפנה אליו אאו מבט שואל.

"כתבתי את הצלילים," השיב רוחא, שהמשיך ועיסה את כף ידו הדואבת.

"מה?"

"בילדותי, לימד אותי אבי את כתב הצלילים האוגריתי מארץ הארזים, כתב שהנחיל האל 'אֵל' לאבות אבותי. בכתב האוגריתי יש שלושים סימנים. אחד לכל אחד מצלילי הפה בדיבור. כך יכולתי לרשום ולשמור את כל מה שאמר."

"אז לא הבנת אותו?"

"לא," אמר רוחא באכזבה, "אבל אפשר לנסות לקרוא בכתב הצלילים כמו בכבד של כבש. אולי השד מנסה לומר לנו משהו באופן מוצפן, משום שהוא נתון בסכנה שמא ישמע אותו מישהו שנמצא איתנו, מישהו שאנחנו לא יכולים לראות? ואולי הוא לא מצפין דבר אלא מדבר בשפת השדים, ואנחנו לא מסוגלים לפענח את דבריו תוך כדי הקשבה? אולי מהתבוננות בדיבור הכתוב נבין יותר?"

אאו חש גאווה עצומה בתלמידו. "עלינו לנהוג בסבלנות. לא נסתכן בסדקים העלולים להתרחש בייבוש כיריים. נייבש את הלוחות בשמש ונמתין עד לחצות היום מחר, כדי לנסות ולקרוא. נישן כאן ונחלום שוב למען יורש העצר. כשנקום, תלמד אותי את כתב ארץ הארזים. יפה פעלת, בני. לילה טוב."

"לילה טוב," ענה רוחא, כשהמילה הנדירה 'בני' מתנגנת באוזניו.

פרק שביעי

הם גהרו בידיים מאובקות מחמר על הלוחות. רוחא סימן אותם לפי סדר כתיבתם, על ידי חריצת סימני מספרים אוגריתיים בראש כל לוח. הוא קרא בקול ואאו האזין, דרוך לגלות דבר מה בלתי־צפוי, תר אחר כל מה שעשוי לענות על הרמזים שקיבלו מקריאת הכבד.

בתחילה הסופר הזדעזע — 'עבד פשוט אוחז בלוח!' אך הוא השלים עם הוראת המלך, נכון לכתוב כל מה שיורו לו. אאו עצר את רוחא במילה 'גִיגִי' והורה לסופר לרשום. 'גִיגִי' היה עץ העוזרד. הוא עצר אותו שוב במילה 'סוסו', עץ שקמים. אך העניין עדיין לא התבהר. הרי כמעט בכל שטף אקראי של הברות יופיעו שמות עצים למיניהם.

לאחר שחזרו על כל הלוחות מספר פעמים שאל רוחא:

"שמת לב לכך ששמות העצים יכולים גם להיקרא בהיפוך? אם אקרא את צירופי ההברות 'גיגי' או 'סוסו' הפוך, נקבל את אותם צלילים. אולי צריך לנסות לקרוא את הצלילים הפוך."

"ננסה."

רוחא החזיק את הלוח הראשון בידו וקרא את ההברות מסוף הלוח לתחילתו. ועדיין נשמעו הדברים כבליל חסר פשר.

"הבה ננסה משהו קצת אחר," אמר רוחא. "נניח שהעוויתות שסימנתי מסמלות את המרווחים בין המילים. ננסה לקרוא כל מילה בסדר ההפוך, אך את רצף המילים בסדר שנאמרו."

אאו הבין למה התכוון רוחא. גם אם השד ניסה לתקשר במהופך, קשה להאמין שהוא הפך את כל נאומו. אולי הפך את סדר הצלילים של כל מילה אך את המילים עצמן ביטא לפי הסדר. ייתכן שרוחא צודק, והעוויתות והרטט בשרירים נועדו לשמש כסימנים לרווחים בין מילה למילה. רוחא החל לקרוא שוב כשלפתע עלו מן הטקסט מילים ברורות, מילים שחברו זו לזו והביעו את תחנוניו של שד מיואש.

בעוד רוחא קורא את אשר כתב בשפת הצלילים שלו, כתב סופר המלך את דבריו בכתב היתדות. הוא בחר מבין שש מאות הסימנים העומדים לרשותו, כדי לתעד את הדברים. השד חזר על דברים שונים פעמים רבות, לכן הסופר רשם הכול. לאחר מכן שלושתם ערכו את דבריו למסר ברור. אאו הביט ברוחא בהשתאות. בכל שנות ניסיונו, מעולם לא נתקל בנוכחות כה ברורה של שד. עד אותו רגע לא היה בטוח כלל שמאמציהם יִשאו פרי, והנה רוחא הביא את האסמכתה שהיה זקוק לה. לאחר שסיימו את מלאכת העריכה, עמדו לצדם המלך והמלכה, נכונים לשמוע את דבר השד. הסופר עמד וקרא.

"אני רואה אתכם דרך המסכות שלכם, מבעד לזפת הנוטפת מעורכם. אני יודע שאתם בני תמותה. לא אוכל לדבר עמכם בשפתכם כי שד אני ואתם בני אדם. אני מקווה שיש בכם בינה לפענח את דברי ולהסיר את מצוקתי ממני.

"אני 'לַיִל', שד משחת, פועל בשאול אשר לנרגל מלכי. אני פונה אליכם כי רק בני תמותה יכולים לעזור לי. שדים ורוחות כפופים למרותם של נרגל המלך וארשקגל המלכה. לאלי מרום אסור להתערב בענייני ממלכת השאול. רק אתם, בני התמותה עלי אדמות, תוכלו להשפיע על האלים. זהו סיפורי:

"חוטב עצים הייתי ביער הארזים של אֵנְקִידוֹ אל היער במשך עידנים. הפלתי ארזים כבירים בהינף אחד בגרזני החד. מכרתי את הארזים לשוכני השאול ובעיקר לקוּמְבַּבַּה. לא קל היה להשביע את רעבונו של השד האיום, קולו רעם, נשימתו מוות, ובפיו רוחשת אש ארזים. יום אחד הייתי כה שקוע בעבודה שיצאתי מבלי משים מיער הארזים וכרַתִּי מעצי גנו הפרטי של קומבבה. כשהתפכחתי ממעשי ראיתי את עצי הזית, העוזרד, השקד, התמר והשקמה, נחים כרותים על קרקע היער. קומבבה זעם כהר געש. לא ברחתי מעונשי, כי אהבתי את עבודתי ורק מתוך אהבה פעלתי בפזיזות.

"דייני השאול, הזקנים והחכמים, החותכים את גורלות השדים והרוחות, התכנסו לדון בענייני. מחלוקת רבה שרתה בין השופטים. היו שהדגישו את מעשי הפסולים והיו שהדגישו את כוונותי הטובות. קומבבה השד הנורא דרש להטיל עלי עונש של עבדות. בין כל שוכני השאול לא נמצאה ישות אחת שתאזור אומץ לדבר להגנתי, להתייצב מול זעמו השוצף של קומבבה. אַנוֹנקִי, אב בית הדין של מטה, קבע לבסוף שהאלים והשדים המשמשים בשאול ישפטו את עצמם כפי שהם שופטים את רוחות המתים — על פי המעשים ולא על פי הכוונות. גזרו עלי לחזור לעבודתי, לחטוב ארזים, אך כעבד של קומבבה.

"קיבלתי עלי את הדין אך אובדן החירות היה קשה מנשוא. ללא הבחירה כיצד לחיות את חיי, נותרתי ללא חיים. גרזני קהה וידי רפו. עם כל גזע נוסף שנפל, מלאה בי ההחלטה לנוס אל החופש. שיחדתי בגרזן הנחושת את שד המעבורת סִילוּאִיגִ'י, שהעבירני את הנהר אוכל האדם והשדים. בשעות בין הערביים, כששערי השאול נפתחים לקבל את פניו של שַמָש, הסחתי את דעתו של נֵטִי שומר השאול בקטורת משכרת של שרף ארזים וחמקתי לארץ התיכונה, משכנם של בני האדם.

"הבדידות הייתה מרה עוד יותר מהעבדות. זר אנוכי בארץ התיכונה. השאול ביתי. מתייסר אני מרוב געגועים ליער הארזים, לפיח הכבשנים, ולקטורת המלחשים והמנחשים. מתגעגע להלמות הגרזן ולרחש המים מתחת למעבורת. מתגעגע לשירי העמל של החוטבים ולחום התופת במעמקי האדמה. כמהתי לשוב לעולם של מטה, לביתי. רק בעזרתכם, בני האנוש, אוכל לשוב לעולמי כבן חורין.

"בעודי משוטט בחבלי ארץ זו, בשדות השעורה, זיהיתי את אנמרקר בן מסקיאגשר מלך אורוק, מברך בשם האלים את האדמה. בחרתי לשכון בו כי כמוני, התלהבותו מעבודתו הסיחה את דעתו והוא נותר בשדה לאחר השקיעה. בחרתי בו כי כמוני, כוונותיו היו טובות אך מעשיו פסולים. הוא רצה לברך את האדמה אך עשה זאת בשעת בין הערביים. זאת השעה שבה אנו מנצלים את פתיחת שערי השאול לקבלת שַמָש, ויוצאים כדי לדבוק בבני אדם. בחרתי בו כי אביו המלך בעל עוצמה להישמע במקדש האלים וביכולתו להביאני להישמע אצל נרגל מלכי. בחרתי ביורש העצר כי כמוני, הוא חש בעבדות — הוא חש כבול בשלשלאות שושלת המלכים שאביו ייסד באורוק. כבול הוא בסייגים המחייבים מלכים. אין הוא יכול לשתות מים אלא ממימי באר המלך, ואין הוא יכול להתרועע עם אנשי העיר. בבוא יומו למלוך, לא יוכל להירתע מהצורך לעשות צדק, לשלוח למיתה את הראויים לכך. כשיבוא יומו להנהיג את צבא אורוק בקרב, לא יוכל להימנע מטבח והרג, ורוחו כה עדינה היא.

"בחרתי בו משום שהנסיך גם הוא עבד, עבד של שושלת המלוכה, אף כי נפשו עורגת להיות כאחד האדם. כמוני, מחשבותיו תמימות, אך מעשיו אפלים. הנסיך הלך בתלמו כצדיק ישר דרך, לא סטה ממנו ימין ושמאל, אך בנפשו הסיג את גבולם של האלים בהתנכרו לחובתו ככובש אכזר לעתיד לבוא; כובש, שיפיץ חוכמה בערי מדינות. גם אני הסגתי את גבולו של קומבבה, וכרַתִּי עצים מגנו, אך בנפשי הייתי נאמן לעבודתי.

"כרכתי את עצמי בגורלו כדי להישפט עמו. עם נסיך משועי הארץ, בנו של בחיר האלים. ידעתי שאם אבחר בו יאזינו בני הארץ לשוועתי הבוקעת ממנו ויהיו לי מליצי יושר בעולם של מטה. אם יסלחו האלים לנסיך על כוונותיו התמימות, ויזכו את יורש העצר בזכות תפילתכם, ויסירו את עונשי מעליו, יקיימו את מידתם השווה בין אדם לשד, יסכימו לשחררני מעבדותי וישיבוני לעולם שאליו אני שייך."

רק רוחא הבחין כי מתחת לארשת פניו הבוטחת אאו היה נרגש ונסער. בהיותו שוליה רוחא לא יכול לעמוד על גודל התגלית. הוא לא ידע שאפילו אאו לא נפגש מעולם עם שד בצורה כל כך בלתי־אמצעית.

מסקיאגשר ופַּרְתַחְתִי מלכתו התחלחלו מהגילוי על מצבו של בנם. בלבה של המלכה ניעור הבהוב של תקווה, אך המלך היה חיל ורעדה כשהרהר בכוחות הכבירים שהמרפא יידרש להתמודד איתם. הלוואי שיכולתו של אאו תעמוד לו, הרהר.

סֵרוּף הסריס ומוֹרדוּךְ הווזיר, האויבים המושבעים המתחרים על קרבת המלך, ישבו זה מול זה משני צדי השולחן המלכותי הארוך, החליפו חיוכים מזויפים ומילות כבוד ריקות מתוכן. כשהזקיף בפתח הודיע על כניסתו של המלך קמו על רגליהם יחד עם שמונה מיועציו הבכירים של הוד מלכותו מסקיאגשר. סרוף החזיק את הקללה בכיסו ופזל לעבר מרדוך, מנסה לעמוד על מצב בריאותו. 'הקללה הייתה חלשה מדי,' חשב לעצמו. 'עלי לדבר שוב עם המרפא האוויל.' מסקיאגשר ניגש לכיסא בראש השולחן בצעד נמרץ ומשהתיישב הורה בתנועת יד לאחרים לשבת. מורדוך הווזיר שאב ביטחון כשאחז בגולת החמר שקיבל מאאו כהגנה נגד קללת הסריס. סרוף התענג בדמיונו על תמונת העבדים הדורסים זה את זה בדרכם לכדור העור.

"כולכם יודעים על הערכתי הרבה למרפא השמן אאוגולדז ומכירים את מאמציו לרפא את בני אנמרקר," אמר המלך.

כל הנוכחים הנהנו מוכנית.

"לדברי אאוגולדז מחלתו של בני אינה אלא אחיזת דיבוק של שד."

הנוכחים פערו פיותיהם בקול הפתעה ודאגה — רק מקצתם היו כנים.

המלך, בקי ורגיל לתגובותיהם של אנשי פמלייתו, המשיך. "אאוגולדז הבהיר לי שהשד האוחז בבני אינו אלא עבד המנסה לצאת לחופשי." המלך השתהה מעט כדי שדבריו יתעכלו, והמשיך. "ועל מנת להוביל לשחרורו של בני, עלינו לתמוך בשחרורו של השד מעבדותו. תאמרו בוודאי כי זהו תפקידו של מרפא השמן?!"

הנוכחים הנהנו, "כן, כן, מרפא השמן."

"ובכן, מרפא השמן מקיים מגעים עם העולם של מעלה והעולם של מטה. עלינו לעשות דבר מה בארץ התיכונה." הקהל חרד מפני הבאות. "זה זמן מה אני שוקל שינויים בחוקי העבדות. אני רואה בהתערבותם של אלי השאול כעין הודעה, האלים אומרים לי לערוך את השינויים הללו."

הווזיר הקדים את הסריס בהפגנת מסירות כלפי המלך.

"עלינו לעשות משהו למען עבדי אורוק," אמר הווזיר.

"אני שמח שמישהו מבין זאת," אמר המלך כמחמאה לווזיר ועקיצה לשאר הנוכחים.

"כן, כן, צריך לעשות משהו למען העבדים של אורוק," חזרו אחריו כל החנפנים, חוץ מהסריס שישב דומם.

"מה דעתך, הסריס?" שאל המלך.

"אכן, עלינו להפיס את דעתו של השד העבד, ולעשות משהו למען העבדים," אמר הסריס ללא חשק.

"מה אתה מציע?" שאל הווזיר בעוקצנות סמויה את הסריס.

"ובכן," אמר הסריס בכובד ראש מעושה, בעוד שלמעשה השתהה במכוון: הוא שקל כיצד יתאפשר הוויתור המינימלי, מבלי להכעיס את המלך. "ובכן, אנחנו יכולים לשחרר מדי שבוע יותר עבדים מהבור."

המלך שתק. הסריס הסיק ששגה, ההצעה זעומה מדי, והוא הזדרז לתקנה. "הרבה יותר."

"אולי נשחרר שבויי מלחמה רבים יותר, כחלק מהסכמי שלום עם הנכנעים," אמר הווזיר. "כך נוכל להעבירם לצדנו כבעלי ברית."

הווזיר הימר על כך שהמלך ישמח על ההצעה וההון המדיני שבצדה. הווזיר ידע גם שהדבר ירגיז את הסריס ששלשל לכיסו כסף עם כל שבוי שנמכר.

"אני חושב שזה רעיון מצוין, הווזיר," אמר המלך.

"כן, כן, באמת רעיון מצוין," החרו־החזיקו החנפנים.

"שר המלחמה," פנה המלך אל המצביא. "עליך לבטל את ההוצאות להורג ואת המכירות לעבדות שתוכננו השבוע לשבויים האמוריים."

"כדברך, מלכי," אמר שר המלחמה כשראשו מורכן בהכנעה, מתאמץ כמיטב יכולתו להסתיר את חוסר שביעות רצונו. גם חיוכו המלגלג של הסריס, שנמחק עם תחילת הפגישה, התחלף בהבעה עגומה וממורמרת.

"האם זה מספיק לדעתכם?" התגרה בהם המלך.

כולם נהנו בדרך זו או אחרת משלל השבויים, מפדיונם, ממחיר מכירתם, אך ללא חנופה מספקת, חייהם היו תלויים על בלימה. "לא, זה לא מספיק," מלמלו מסביב לשולחן. רק הסריס שתק. הוא ידע את התשובות הנכונות, אבל לא היה מסוגל להתגבר על תאוות הבצע.

"כן, מכובדי הסריס," פנה אליו המלך. "בתור שר העבדים, מה לדעתך נוכל עוד לעשות למען עבדינו?"

"המצב עדין מאוד, מלכי," התפתל הסריס. "כל ויתור שייעשה לטובת העבדים יעורר את חמת האדונים, ואנו תלויים בהם לאספקת חיילים, מבין האריסים באחוזותיהם."

"נראה שאינך מבין את חשיבתו של יורש העצר לממלכה," גער בו המלך.

"כן, כן, יורש העצר ירום הודו." זיעה קלחה ממצחו. החנפים שמחו לאידו. מה עוד שכאשר מופעל לחץ נגד הסריס אין סכנה מיידית שהמלך יפנה אליהם.

"אני חושב שכדאי לשחרר כמחצית מכלל העבדים בבור," נכנע הסריס. בצר לו היה מוכן לוותר על חלק מהתענוג שהפיק מהמשחקים הסדיסטיים. הוא קיווה שלא ייאלץ לוותר על ממונו.

"שר העבדים," פנה אליו המלך, "תיאלץ להיפרד מהמשחק החביב עליך ולשחרר את כל העבדים מהבור!"

הוא לא העז להתמהמה. "כן, מלכי," אמר הסריס בקול שבור, מתנחם במחשבה שאולי תהיה לו שהות למשחק או שניים לפני ביצוע הפקודה.

"כמו כן," פנה אל כל הסובבים, "אני נכון להקלות מפליגות ולהטבת תנאים גורפת לכל עבדי הממלכה, אם אמנם ירפא אאוגולדז את בני."

"ודאי, ודאי," הדהדה מקהלת החנופה.

"הווזיר," פנה אליו המלך.

"כן, הוד מלכותך," הישיר מוֹרדוּך את מבטו ללא חנופה.

"אני ממנה אותך לאחראי לביצוע התוכנית, ולהכנת הצעה לשינויים בתנאי העבדים."

הסריס היה זה שהופקד בלעדית על העבדים. המלך יישם שינוי בוטה. הוא ידע כי אי אפשר לסמוך על סרוף שיבצע את שסוכם בדקדקנות, וניצל את ההזדמנות לערוך את שרשרת הכוח מחדש. הוא הציב את הווזיר מעל הסריס, גם במה שנוגע לעבדים. המלך ידע שהסריס יחוש השפלה — לכך בדיוק התכוון. הוא קיווה שכל הנוכחים יבינו שאם לא ימלאו כהלכה את המצופה מהם לא יוכלו לקיים את מעמדם.

"אבקשך לסור ללשכתי מיד עם תום הישיבה," חייך הווזיר בסיפוק לפקודו החדש.

"כן, אדוני," סינן הסריס המושפל.

עבדי המלך הכינו בפעם השלישית את כירת הגחלים הבוערות, שמן הסומסום, אגן מים מחרס, כד קטן של זפת, וכד עם נקב ששימש כשעון מים. הפעם לא ביקש מרפא השמן קטורת סנטל אלא קטורת שרף ארזים מעורב עם תפרחת חלבונה משכרת. שוב נאטם החדר לחלוטין בקורות עץ לבל יבקע הרעש, כדי ששוכני הארמון לא ישמעו את קולות הדיבוק של אנמרקר. אאו חשש שמא המלך לא ייענה לבקשתו, אך ידע שבלא הסכמת המלך לא יוכל לפעול על פי שיקול דעתו.

המלך נמלך בדעתו זמן מה, ולבסוף הסכים. באופן חסר תקדים, הסתגרו אאו ורוחא עם הנסיך בתוך החדר.

אאו עזר לרוחא למשוח את עצמו בשמן סומסום וזפת. הוא קשר לראשו את מסכת השד ותדרך אותו כיצד יפעל על פי סימנים מוסכמים. לאחר שאאו חבש את המסכה הושיב את הנסיך ברגליים משוכלות, בלב מעגל של שתים־עשרה פתיליות שמן. אאו התיישב מולו, בתוך המעגל.

רוחא הדליק את הפתיליות, פיזר את שרף הארזים ותפרחת החלבונה על הכירה רוחשת הגחלים, הניח את הכירה בתוך המעגל ואז התיישב מאחורי הנסיך אנמרקר. לצדו ערם לוחות חמר לחים וחרט. כשהתמלא חלל החדר בניחוח החלבונה, הסיר אאו את המסכה, הצמיד מצח למצח, והניח את ידיו על כתפיו של אנמרקר. הוא פיזם פזמון פשוט ואיטי, בקול נמוך ושקט, בעודו מתנועע מצד לצד. כך הוא הכניס את עצמו ואת הנסיך לטראנס עד שהמילים בקעו מתוכו.

קומבבה, קומבבה, קומבבה.

בוא והראה את פניך,

קומבבה, קומבבה, קומבבה,

בוא והראה את פניך...

הטראנס הלך והעמיק. אאו, במצב שבין ערוּת לשינה, המשיך לקרוא לקומבבה שעה ארוכה. אאו ניעור מיד כשחש בשינוי. הנסיך הזדקף והתמתח. נראה שכתפיו התרחבו, מצחו נחרש קמטים, גבותיו התעקלו ובעיניו הופיע מבט מזרה אימה.

אאו הרחיק את מצחו ממצחו של הנסיך והצמיד את רקתו הימנית לזו של הנסיך. הנסיך פתח את פיו וקול לא־מוכר, מאיים, בקע מתוכו. רוחא כבר היה מוכן לרשום כל הברה סתומה, אלא שהקול, שלא היה קולו של הנסיך, דיבר בשפתו, הוא דיבר בשומרית שוטפת בניב המקומי של אצולת אורוק.

"מי הוא החצוף, המטריד את מנוחתו של קומבבה, השד האיום והנורא?"

"בן אנוש אני. אאוגולדז, מרפא שמן," הגיב אאו בנינוחות.

"מה רצונך, בן אנוש? כיצד מעז אתה להטריד את קומבבה. החפץ אתה באש הארזים הממיתה שבהבל פי?" קולו של השד גבר.

"שִעבדת את לַיִל השד," המשיך אאו באותו טון דיבור.

"ומה לך, בן תמותה, עברך בעפר ועתידך אפר, מה לך ולעניינים שבין שדים לבין עצמם?"

"לַיִל השד השתלט על הנסיך אנמרקר, בנו של הוד מלכותו מסקיאגשר ירום הודו, מלך אורוק. אנוכי מרפא לנער." אאו המשיך והצמיד בנחישות רקותיהם רקה אל רקה, לחץ בזרועותיו על כתפי אנמרקר.

"אין אני מתערב בענייני אדם, ואין זה עסקי אם ליל החוטא נטפל לעבד פשוט או לנסיך מורם מעם."

"שחרר את ליל על מנת שישחרר את הנסיך!" אמר אאו בקול בוטח.

"אל תתערב בענייני פן אתערב בענייניך, מזון רימות נאלח," קולו של קומבבה גבר.

"שחרר את ליל, כדי שישחרר את הנסיך!" — אאו התעלם במכוון מדבריו של השד וחזר על דבריו בקול שקט ובוטח. הוא הצמיד רקה אל רקה עוד יותר, חש כיצד זיעתם נמהלת, ולפת בידו הימנית את עורפו של הנסיך. "שד נחות וחלש אתה," התגרה אאו.

"אמית אותך על חוצפתך, בן אנוש מתולע."

"שד נחות וחלש אתה, שמתענג על סבלו של משרתך הנאמן."

"איך אתה מעז. את לשונך..."

אאו שיסע אותו והמשיך בשלו: "שד נחות וחלש אתה. אינך ראוי למקומך בסדר של מטה. אינך ראוי להימנות עם השולטים כי עבד אתה לתענוגותיך האכזריים."

"אקרע אותך לגזרים ואת נתחי בשרך אצרוב באש הגיהינום." צעק השד, תופס במהירות את עורפו של אאו. אאו הידק את אחיזתו והתעלם מהכאב בפרק ידו. "לאכזריותם של בני האדם אין אח ורע בממלכת החיות, האלים והשדים. כמה נשמות טבח מלכך מסקיאגשר? כמה ראשים כרותים פיזר בשדות הקטל?"

אאו התעלם במכוון מהדברים והחזיר את השד להיות הנושא שבמרכז השיחה. "העונג שאתה מפיק מסבלו של שד אחר מעיד כמה נקלה אתה, עד כמה ראוי אתה לקנאה שמכרסמת בך, קנאה בבני אדם המהלכים על פני האדמה."

"קללות, לצים וזדים אטיל בך!" שאג השד וציפורניו ננעצו בעורו של אאו.

"אין לך כוח כלל. הלצים והזדים לא סרים למרותך. משהפקרת את חוטב העצים, הוצאת את עצמך מהסדר של מטה, וכל משרתיך נטשו אותך!"

אאו הימר על התגובה שיעוררו דבריו: הוא לא ידע אם עומדים לרשותו של קומבבה לצים וזדים, אך הוא ידע שאלה יכולים להיטפל רק למעטה היהירות שבני אדם עוטים. הענווה שהקשתה לעתים על התנהלותו של אאו עם בני אדם, הייתה לו כחיסון במגעיו עם ישויות של מעלה ומטה. הזעזועים שגרם אאו לשד החלו לתת את אותותיהם. מרוב תדהמה, נעתקו המילים מפיו, ואאו הזדרז לנצל את יתרונו.

"הזעם, הקנאה, שרירות הלב, ההתנשאות, כפיות הטובה, אלה הזדים והלצים הזורמים בעורקיך," אמר המרפא לאט ובשקט.

"הלצים הם כשיער לגופי," צחק השד צחוק מרושע.

"הם מוצצים את דמי מעיך, מסמאים את עיניך ואוטמים את אוזניך," אמר אאו בשקט, כמעט בלחש.

"הזדים הם כציפורניים לאצבעותי," לעג השד בשאגה, ופרץ בצחוק פרוע.

"הם פועלים נגדך." ואז הרים אאו את קולו בבת אחת בכל כוחו, ובמפתיע צעק באוזנו: "ומסיתים אותך נגד נרגל!"

רוחא התקשה לזהות את אאו. מעולם לא שמע אותו כה בוטח ותקיף. הוא התפעל משנוכח בהצלחתה של ההתגרות. השד אכן פחד שמא ישמע מלך השדים ויחשוד בו בחתרנות, ועבר למגננה.

"מעולם לא המריתי את פי נרגל אדוני," אמר קומבבה, ללא התקיפות שהייתה בקולו עד לאותו רגע.

"אם אתה מציית לסדר השריר באצולת השאול, אתה מכיר בזכות לערער. אתה בוודאי בטוח שנרגל ייתן גיבוי למעשיך."

"נרגל מלכי וארשקגל מלכתי מכירים את מסירותי ויגבו את החלטותי. לא יצלחו ניסיונותיך להטות את הכף, בן תמותה. לַיִל נידון לעבדות ואין בכוחותיך הדלים, גוף מצחין שכמותך, לשנות סדרי עולם של מטה," אמר השד.

אאו חש שהרגע המכריע הגיע. הוא כבל את קומבבה בסבך המילים. הוא גרם לשד להצהיר על צייתנות לנרגל. השד לא יכול עוד להיחלץ מהמצר; ועתה פרש אאו את המלכודת האחרונה.

אאו שאג, "כל השדים והליליות של מטה, כל האלים והאלות שבשאול, אתם עדי שקומבבה מסכים להכריז על עצמו כפורע־חוק בעולם של מטה, או לסור למרותם של מלכו ומלכתו. הבה ניפגש לפסיקתו של נרגל במקדש האדום, מקדש האלה איננה."

כדי למנוע מהשד כל תגובה ניתר אאו אל מחוץ למעגל הפתיליות הדולקות. זה היה הסימן לרוחא הדרוך, ששפך במהירות הבזק את המים מאגן החרס על הגחלים הלוחשות. עשן לבן ומחניק הכה בפניו של הנסיך שנפל לאחור, מעולף. אאו סימן לרוחא לשחרר את בריחי הדלתות כדי לאפשר למשרתי הנסיך לשאתו החוצה.

פרק שמיני

מליל אמש שקד הכוהן הגדול על האצלת הפסלים. הוא סידר אותם לפי חשיבותם ברחבת האגן הגדול אשר במקדש האדום של אלת האהבה והמלחמה, איננה. הפסלים החשובים יותר הוצבו במרכז והזוטרים מסביב. מרגע רדתו של שמש לשאול, זימרו הכוהן הגדול ושאר הכוהנים פסוקי שבח, כל אחד פנה אל האל שהופקד עליו. הם כיוונו את דבריהם לכוכב המזוהה עם האל. חשיפת הפסלים לאור הכוכבים תוך זמרה ונגינה, האצילה עליהם מקדושתם של אלי הרקיע. בבוקר, זכו הפסלים שקודשו והפכו לאלים עצמם, לנסך חלב עזים מהול בשֵכר.

בשעות אחר הצהריים התקדמו ההכנות לטקס בשיא התנופה. לפידים הודלקו סביב הרחבה ובצמוד לכל אל. המלך, המלכה, הנסיך, הכוהנים, אאו ורוחא, טבלו בבריכת טוהרה מקודשת ולבשו לבן. הכוהנים גילחו את שער ראשם. הבהמות המיוחדות לזבח, אלה שניזונו על טוהרת השעורה, כבר היו מוכנות: כל אחת מהן נחה, כפותה, ליד האל שתוגש לו כעולה. ביניהן הייתה עז שחורה שנבחרה מכיוון שרחקה מן העדר. המוסיקאים כיוונו את כליהם וערכו חזרות לליווי מזמורים בנבל, בחליל, בשופר ובתוף הגורלות.

ברחבת אגן המקדש, עמד הטקס להתחיל בכל רגע. בתווך היה הנסיך, שנראה כמי שאינו מודע למתחולל. סביבו היו המלך, המלכה, הכוהן הגדול, אאו ורוחא. שלוש מאות ושישים פסלי האלים והאלות כיתרו אותם. הכוהן הגדול ציפה שיפציעו שנים־עשר כוכבים ברקיע הלילה של אן, ואז פתח ואמר:

"בשם כל כוהני מקדש איננה, בשם המלך הגדול והכביר מֵסקִיאַגַשֵר, נצר לשושלת הצדיקים, מי ייתן וצאנך ובקרך יאכלו שעורה ועבדיך שומן לעולמי עולמים. בשם המלכה פרתחתי, שפניה מאירות את הלילה, ובשם בנם המיועד לגדולות, שלא חטא מימיו, אנמרקר. אני פונה אליכם האלים, פתחו את אוזניכם ולבכם למצוקות בני האנוש, עבדיכם הנאמנים."

לקצב תוף הגורל הוא דקלם:

אני פונה אלייך, איננה, אשתר, אלת האהבה והמלחמה,

כוכב הערב, חרוזי ביצת יען לצווארך, כחל בעינייך, זהב באצבעותייך,

האוחזת בכישור ובפלך, טווה בגדי שני וארגמן,

עורפת ראשים בקרב,

פורטת על נבל הנשים ומכה בתוף הקינה.

מקדש זה שלך הוא.

אנא ברכי את כל האלים ובני האדם השוכנים כאן איתך לבל יאונה להם כל רע.

אני פונה אלייך, נַמוּ, האם הגדולה, אלת הבריאה, מקור כל הברואים.

אני פונה אליך, אן, אל הרקיע, מקור סמכותם של מלכים.

אני פונה אליך, סין, אל הירח הגדול והנורא, המגן עלינו מפני שדים ורוחות ונותן לנו את לוח השנה לחיות לפיו.

אני פונה אלייך, גולה, אלת הרפואה, השיבי מזור ליורש העצר אנמרקר.

הכוהן השתתק לאחר שפנה אל אלי שמים וארץ והפנה את מבטו אל פסלי אלי השאול.

אני פונה אליך, נרגל, מלך רם ונישא של עולם השאול, שכל שוכני השאול עושים את דברך.

אני פונה אלייך, ארשקגל, מלכה רמה ואצילה, אלת המוות והחושך, האוחזת בצרור הנשמות.

אני פונה אליך, אֵנליל, המחזיק בלוח הגורלות של אנשים ואלים, שבחרת באורוק למשכנך.

אני פונה אליך, שמש, התלוי ביום ברקיע אן ובלילה משרת את נרגל. אנא מסור לו את דברינו.

אני פונה אליך, מות, אל המוות, אל נא תיחפז. כולנו בידך בסוף דרכנו על ארץ זו.

אני פונה אליך, נטי, שומר שבעת שערי השאול. שמור את בני האדם מפני השדים והרשה לשד לחזור לביתו.

הכוהן נערך להמשיך בתחינה.

"אשטח תחינתי בפנייך, איננה, אשתר, במקדשך, זה שנבנה על ידי אוהבך, מלך שושלת הצדיקים, הטי אוזנך למלך בני הארץ מסקיאגשר הצדיק. כנסי את האלים למען יקשיבו לדבריו. קבלי נא את מנחתנו הצנועה." הוא החווה בידו לעבר הבהמות ברחבה. "מי ייתן ויערב הניחוח לך ולאלים האחרים."

המוסיקאים והמזמרים פצחו בשירת הלל לאלה איננה לפי הוראת הכוהן, בעוד הכוהנים הזוטרים שוחטים את הקורבנות. הדם נקווה דרך צינורות חרס לתוך האדמה, כתשורה לאלי השאול. את הבשר יאכלו האלים והכוהנים מאוחר יותר.

יורש העצר העדין ישב ללא נוע במרכז הרחבה. היה זה תורו של המלך לפנות לאלים.

"בעלת המידות הנעלות איננה," פתח המלך. "את אהובה על אנליל, מסורה לאן, כפי שאנוכי אוהב ומסור לבני. עומד אני מולך לא כמלך אלא כאב המבכה את צרת בנו. ברכי נא את גולה, אלת הרפואה, תכרה זו אוזנה לשמוע את אאוגולדז ותחזק את ידיו לרפא את בני יקירי, את אנמרקר. בקשי עבורנו ממלך השאול נרגל שישמע את דברי ליל. בקשי עבורנו מאביך אן, שישפיע בחסדו עבורנו."

המלכה לא גרעה עיניה מהמלך בעת שליוותה את תפילתו בלבה. הכוהנים, בעיקר הזוטרים שביניהם, היו אחוזי יראה מהמעמד המלכותי. לבו של רוחא הלם בהתרגשות: האם את הלמות תוף הגורלות הוא שומע, או שמא זהו הולם לבו שלו? קרבתם של אלי השאול עוררה בו חלחלה. רק אאו היה שלֵו, כל מעייניו היו נתונים לנסיך, ער לכל שינוי קל בהבעתו.

הכוהנים פינו את מרכז הזירה. במרכז נשאר הנסיך, הבעה אדישה על פניו. פסלו של נרגל ניצב מאחוריו ומולו אאו. רוחא כרע על ברכיו לרגליו של אאו, ולידו, עטופים בלֶבד רטוב נחו לוחות חוֹמר לח וחֶרֶט לכתיבה. אאו פתח.

"ראו נא ריבוני העולמות את הכבוד הגדול שחולק לכם מלך הארץ התיכונה מסקיאגשר. ראו נא את סבלו של הנסיך אנמרקר, הנותן את גופו כמשכן למען יישמעו דבריכם. פתחו את אוזניכם ולבבכם לדברי השד ליל."

אאו סימן לכוהן הגדול שניצח על המוסיקאים. זעקה מחרישת אוזניים בקעה בבת אחת מכל השופרות ואחריה השתררה דממה. אאו המשיך בפנייתו לנסיך והפעם ליווה אותו תוף הגורלות הרועם.

"אני שומע אותך.

אני שומע אותך.

אני שומע אותך..."

המלכה לפתה את ידו של המלך. לבו של המלך איים לבקוע מחזהו. הכוהנים הניעו את שפתותיהם בקדחתנות, לואטים פסוקי קודש. רוחא תלה את מבטו במורהו. כל מעייניו של אאו היו נתונים לנסיך. לאחר דקות ארוכות התעורר אנמרקר בעווית כאב והחל לדבר בשפתו הסתומה. מפעם לפעם הוא נעצר בשל עווית שאחזה באחד מאיבריו ואחר כך המשיך. רוחא חש והוציא מהצרור הרטוב לוח חלק ונעץ את החרט, כותב את הצלילים שבקעו מאנמרקר. בכל פעם שעצר, ציין זאת רוחא בנקודה.

כשנדם השד, פנה אאו לרוחא כדי שיקרא את הנאמר. סימני הנקודות עזרו לרוחא להפריד בין צלילים חסרי משמעות לבין מילים ומשפטים. הוא קרא כל מילה בסדר ההפוך:

"אני ליל השד, מודה לבני האדם, שוכני הארץ התיכונה, שאפשרו לי לשאת את דברי בפני האלים. הריני פונה אליך נרגל מלך השאול. סלח נא לעבדך. בלהטי לשרת את השד קומבבה, חטאתי וכרתתי את העצים בגנו."

"נרגל, אל עצום ונורא," פנה אאו אל האל דרך יורש העצר. "שא דבריך בפני ליל, בפני בני האדם, בפני המלך מסקיאגשר, ובפני האלים.

אני שומע אותך.

אני שומע אותך..."

ניתן לזהות בבירור את הרגע שבו נרגל השתלט על גופו. הנסיך הזדקף באצילות, כתפיו התיישרו וכל שריריו נדרכו. פניו נעשו קשוחות ונזעמות. מבע עיניו היה עוצמתי, מפחיד, כפי שעתיד להיראות מקץ שנים רבות המלך גלגמש־נמרוד, הוא אנמרקר.

הפעם דיבר בשומרית מובנת, בקול תקיף: "הישמרו מפני, אני נרגל!" קולות בהלה נשמעו בקהל. הנוכחים נרתעו לאחור והסבו עיניהם ביראה. המלכה שהעזה להביט, לא זיהתה את פני בנה. "לא ימרה איש את פי. לא אדם, לא שד, ולא אל. ליל נענש למען ידעו כל שוכני השאול, הארץ התיכונה, ואלי השמים, את עוצמתי הכבירה. בהינף אצבע ארסק הרים, בהבל פה אשרוף יערות עד, וברוק פי יעלו מי מצולות ויציפו את הארץ. רק למרותו של אן, אל השמים, אסור."

כל הנוכחים פרט לאאו קפאו. אאו סימן למלך לשאת את דברו לנרגל.

המלך מסקיאגשר נכנס לזירה. קרביו התהפכו כשלא זיהה את בנו בגוף שלפניו. הוא, המלך מסקיאגשר הנורא, כובש אכזר, לוחם ללא חת, הריבון העליון בין הנהרות, התיירא מן הזרות שניבטה אליו מעיני בנו. הוא פנה למלך השאול, לנרגל השוכן בגופו של בנו.

"נרגל מלך השאול, אל כביר ונורא. הקשב לדברי עבדך מסקיאגשר מלך אורוק שבארץ התיכונה. בלא עוצמת זעמך היוקד, לא יתקיים העולם. בלא המאבקים הנובעים ממך, אין העולם עומד. כשם שענני אן ממטירים מבול, אך בלעדיו לא תוכל האדמה להצמיח, כשם שכוחו של ליל להפיל ארזים בהינף אחד לא יעמוד לו בלא התלהבותו העיוורת, כשם שמנהיגותו של יורש העצר לא תתקיים, בלא החופש לבחור בתפקידו; כך גם עוצמתם של אלי השאול, כוחם של אלי השמים, מרצם של שדי השאול ועוז רוחם של מלכי הארץ התיכונה לא יתקיימו בלעדי ההרס הנובע מכוחם הכביר. סלח לעבדך ליל והתר לו לפעול, להלל ולפאר את שמך ברחבי תבל. סלח לנערי אנמרקר על מחשבותיו הרכות והעדינות, כי לשרת אותך ואת שאר אלי תבל הוא נועד."

על פי סימן מאאו פנה המלך אל פסלו של אן מלך הרקיע.

"מלך ריבון העולמות, אן הנישא והנשגב. שמע בקשתו של עבדך הנאמן מסקיאגשר. בשם פטרונית העיר אורוק, בתך האהובה איננה, פתח בחוכמתך כי רבה את אוזני האלים עבדיך, למען ישמעון דברי.

"אם תשתמש בסמכותך להשפיע על נרגל ולפייסו, כדי שישפיע על שומר סף השאול שיפתח שעריו לליל, שישפיע על אל המעבורת שישיבו בבטחה אל השאול, שישפיע על שופט השדים שיסלח לו, ועל מלך היער שיקבלו לעבודה כבן חורין; אם תשפיע על כל אלה, למען שחרורו של ליל מעונשו, ולמען שחרורו של אנמרקר מליל, אמלא את נדרי זה.

"אעשה ככל יכולתי להרחיב את ממלכתי, לכבוש את הארץ, מארץ שחורי הראש בדרום ועד ציידי הדובים הלבנים בארץ הקרח בצפון, ממלוכסני העיניים במזרח ועד חרשי המתכת באיי הים במערב. אפיץ בכול את שם קודשך. את כל סופרי העמים אלמד קרוא וכתוב בלשונך למען יקראו את מעלליך וגבורתך. את כל האנשים הפשוטים בתבל אלמד קרוא וכתוב בעזרת כתב הצלילים המוקדש לך. נודר אני שאעשה כל שביכולתי שאנמרקר בני ילך בדרכי, יפיץ את שמך עד אשר לא ייוותר עוד אדם או שד שאינו סר למרותך."

משסיים המלך את תחינתו הושלך הס. כל הנכבדים עצרו את נשימתם בציפייה לתגובתו של אן. לפתע קדרו השמים ואורו הנורא של שמש, שקפח על ראשי הנאספים כפי שקפח במשך השנה האחרונה, הועם. ענני השמים, עטיניו של האל, מלאו; גשם החל לרדת, מרווה את האדמה הצמאה.

אאו אחז בעז השחורה, זו שנבחרה משום שהתרחקה מהעדר ופנתה לשוב אליו. השד שרוצה לשוב אל השאול ייצמד לנשמתה של העז המנסה לשוב לביתה, וישוב לביתו.

אאו קירב את פיה של העז השחורה לפיו של הנסיך בעוד אביו המלך חובק אותו בחוזקה מאחור. הנסיך השתולל בניסיון להשתחרר. הוא צעק בקול גרוני עמוק שהדהד מכותלי המקדש. מסקיאגשר התעלם מהחבטות שספג והחזיק בבנו בכל כוחו. הנסיך החל לפרכס, עיניו התגלגלו לאחור וקצף נטף מזוויות פיו. המלך לחץ את ריאותיו של הנסיך בחוזקה ושילח את הבל נשימתו אל תוך פי העז. העז החלה לפעות ולבעוט באאו האוחז בה. במהירות הבזק שלף המרפא את המאכלת ושיסף באחת את גרונה של העז. הנסיך צנח, רפוי, לזרועות אביו בחוסר הכרה. ברק קרע את הרקיע ורעם הרעיד את המקדש כולו. ארובות השמים נפתחו וגשם זלעפות ניתך. הוא הגיר את הדם לאדמה כמנחה. השד, רכוב על נשמתה של העז, שב אל השאול.

הסריס היה מעדיף לשלוח אחד מפקידיו לבצע את ההוראה, אך הווזיר, מתוקף הסמכות שהקנה לו המלך בפומבי, הורה לו לבצע את ההוראה באופן אישי. הוא עשה את דרכו לבור העבדים המצחין. העבדים כרעו שוב תחת נטל האפריון. גבם חישב להישבר בעת שנשאו אותו במורד התת־קרקעי אל דלת האלון. כל המשואות בדרך לבור ובגזוזטרה המקיפה אותו, הודלקו. להפתעתו של הנוגש הראשי, הסריס לא רצה לשמוע על הנפגעים. באותו בוקר שיחקו את משחק הכדור האחרון בטרם יבוטל בור העבדים.

כשנפתחו הדלתות ודמותו השמנה נראתה בפתח, הם ציפו למשחק נוסף. כהרגלם, הצטופפו הנחושים מביניהם במרכז, ואילו האחרים נצמדו לקירות הבוץ, מתרחקים ככל האפשר מההמולה המסוכנת. הסריס התעלם מהנוגש שהגיש לו את הכדור. במבוכה גדולה החזיק הנוגש את הכדור שהתייתר.

"ברצוני לשאת דברים. הכן אותם לנאומי," לחש הסריס לנוגש הראשי.

הנוגש הצליף במגלבו הארוך לתוך הבור פעמים מספר ללא אבחנה. "הסו, עבדים!" פקד בקול רועם.

הצעקות התחלפו בלחשושים.

"הסו!" ציווה הנוגש שוב, מצליף לכאן ולכאן.

הפעם צייתו ביראה.

"הוד רוממותו הסריס שר העבדים, אדוננו הנשגב והנערץ, יאמר לכם את דברו."

בהבינם כי משהו בלתי־צפוי עומד להתרחש, נצמדו לקיר הנגדי מול הסריס והמתינו בדממה. הסריס השתעל, בניסיון כושל להסיג את הצחנה המחניקה. לבסוף פתח בקולו הצפצפני.

"הוד מלכותו המלך מסקיאגשר ירום הודו, ואנוכי סרוף שר העבדים, החלטנו בנדיבותנו הרבה להקל על אוכלוסיית העבדים."

לא ניתן לבלום את צהלות השמחה. הנוגש הצליף במגלבו ללא הבחנה, עד שוך ההמולה. אפילו העבדים שנפגעו ודיממו ציפו למוצא פיו בפנים קורנות.

"בנדיבותנו הרבה החלטנו להוציאכם מבור העבדים ולהעבירכם למחנה..." הסריס התכוון לסיים את המשפט, '...על פני הקרקע', אך שאגות שמחת העבדים הבליעו את דבריו.

העבדים התעלמו ממגלב הנוגש שהצליף באקסטזה לכל עבר, התעלמו מהסריס שקולו הדק נבלע ברעש, והחלו לשאוג בקצב אחיד: "חופש, חופש, חופש..." הם רקעו ברגליהם, העיפו גושי בוץ לכל עבר, ואלה הכתימו את גלימת הארגמן של הסריס, וכיסו את הגזוזטרה בבוץ טובעני.

בתוך ההמולה התלחשו ביניהם מספר עבדים. סילוני בוץ מדלי הנצרים המזופת עפו לעבר המשואות וכיבו את חלקן. שלושה עבדים כרעו על ארבע, שניים עלו עליהם, עוד אחד עמד על כתפיהם, והקטן מכולם טיפס לראש הפירמידה, למרגלות הגזוזטרה, מתחת לסריס. הוא גישש בחושך וניסה לאחוז בקרסולו של סרוף, אך הוא לא הצליח להקיף בידו את הקרסול עב הבשר. העבד שמתחתיו דחף אותו כלפי מעלה במאמץ כביר שהרטיט את כל גופו. העבד הקטן, מעל כולם, הצליח לאחוז בשולי גלימתו של סרוף. למרות ניסיונותיו של הסריס להשתחרר, העבד לא הרפה, אך לא הצליח להזיז את הסריס הכבד אפילו טפח. שומריו של הסריס ניסו להדוף את העבד אך זה, בעיקשות מופלאה, סירב להרפות למרות המהלומות הקשות שספג. כל ששת העבדים שמתחתיו נתלו עליו עד שהוד מעלתו הסריס שר העבדים החליק לבור הבוץ. העבדים התנפלו על מסת הבשר העצומה כלהקת צבועים. עשרות ידיים תלשו את בשרו ועקרו את עיניו, בשיכרון חושים של נקמה. נדרש יום שלם ושלושה חמורים רתומים כדי לחלץ את גופתו המרוטשת.

אאו היה מוכן. קישמי עטפה אותו ביריעת פשתן ארוג, בצבע צהוב שהופק משורש הכרכום ומעליו אדרת מעור עזים שאמרותיה קושטו בצדפים. היא נעצה באדרת את סיכת הזהב של נחש המרפאים. לראשו כרכה את הטורבן המפוספס וקיפלה את שוליו פנימה. את חזית הטורבן קישטה בסיכת שוהם. היא צחצחה את סנדליו בשומן אווזים, ומשחה את זקנו בחמאת כבשים.

אז נפנתה להלביש את רוחא. הוא לא היה רגיל לטוניקה הסגולה, הצבועה בקליפות רימונים, שכיסתה את פלג גופו העליון. כהרגלם של פשוטי העם, הוא היה רגיל ללכת בחזה חשוף ורגליים יחפות, רצועת בד כרוכה סביב חלציו. גם הסנדלים החדשים, ששרוכיהם הגיעו עד ברכיו, לא היו נוחים. קישמי הסירה את רצועת הבד שנהג לכרוך סביב ראשו, כשקצהָ תלוי מעל אוזנו הימנית כדרכם של פשוטי העם. היא גילחה את שערו למשעי בפיסת זכוכית וולקנית, כצעירים ממעמד בעלי הבתים. סביב צווארו ענדה תליון ועליו צלמית חֵמר קטנה של האלה איננה.

קישמי עצמה כבר עטתה יריעת לבד מצמר כבשים כבוש, בצבע לבן, שהקיפה את קימורי מותניה. פלג גופה העליון כוסה בבד פשתן, צבוע בתכלת החילזון, אך כתפה השמאלית נותרה חשופה. את שער ראשה קלעה בצמות, שבתוכן שזרה חוטי נחושת דקיקים. צמידי נחושת עיטרו את אמות זרועותיה וקרסוליה. לרגליה נעלה נעליים שטוחות ונמוכות מעור כבשים רך, שנצבעו בפיח שחור ובשמן ונתפרו בגידים לבנים. טבעות משובצות אבני חן באדום, ירוק וכחול קישטו את אצבעותיה, ועל צווארה נח ענק שנשא צלמית אבן זעירה של האלה נמו. הלבוש החגיגי הבליט את יופיה האצילי. לאחר שההכנות נשלמו, יצאו את ביתם. בחוץ המתינו להם שלושה אפריונים שנשלחו במצוות המלך, כדי להובילם למשתה.

העוברים ושבים הרכינו את ראשם בכבוד כשראו את אורחי המלך בדרכם. בכניסה לארמון, נעצרו נושאי האפריון והשלושה ירדו יחד עם מוזמנים רבים אחרים. הזקיפים השתחוו בפני כל אחד מהאורחים.

אאו וקישמי התרגשו, אך נשימתו של רוחא ממש נעתקה. האולם המפואר שנועד למשתה התנוסס לגובה של שלושה בתים. פיתוחים עדינים, מצופים בזהב, עיטרו את שולי התקרה. ציורי חיות, לוחמים, ומשלחות של שגרירים ונתינים המביאים מנחות פיארו את הקירות בצבעים זוהרים. באחדים מהציורים ראה רוחא אלים בעלי ראש אריה או תנין, או גוף של שור וכנפי נשר. משרתים אוחזים מניפות מנוצות יען ציננו את האוויר ופיזרו ניחוח של קטורת. רצפת השיש הממורקת שיקפה את עיטורי התקרה וציורי הקיר.

אחד ממשרתי המלך ליווה אותם דרך האולם שנפתח לגן פורח מוקף עצים מצִלים. פלגי מים פיכו תחת גשרונים, וציפורי שיר עופפו ושתו מאגני מים ומזרקות. הגן שקק אורחים שהסבו בכורסאות מרופדות בכסתות. כשהקהל הבחין בהם, קם על רגליו לכבודם. המשרת הוביל אותם לכורסאות שלהם, שהיו צמודות לכס המלכות. המשרת מזג להם יין בגביעי קרן נעוצים בתושבות עץ, שגולפו כראש אריה. הוא הגיש להם קערית עם פיסטוקים קלויים מקולפים וממולחים, ופנה לאחור להזמין אורחים נוספים.

השלושה החליפו מבטי התפעלות וחיוכים מאוזן לאוזן. קישמי בחנה את מחלצותיהם של האדונים והגברות שנכנסו לגן בזוגות. רוחא ואאו נעצו עיניהם בכס המלכות הענק, העשוי עץ אדום, משובץ ברסיסי צדף, ומשענות מצופות זהב.

כשהגן והאולם התמלאו, הכריזו השופרות על כניסת המלך ופמלייתו. כל האורחים ירדו על ברכיהם להשתחוות לו. מימינו פסע יורש העצר אנמרקר שופע בריאות, משמאלו המלכה פרתחתי, מאחוריו הווזיר מורדוך, ומאחוריהם שובל של עשרות שריו, נשותיו, פילגשיו, ובניו ובנותיו הבוגרים. לאחר שהכול תפסו את מקומם, נשמעו השופרות שוב, וכולם חזרו לשבת במקומם.

הכרוז קרא:

ברוכים הבאים למשתה של מלך אורוק הנערץ והנעלה,

ירום הודו, תשתחווה לפניו הארץ,

אדוננו ומנהיגנו המלך מסקיאגשר,

בנו של אותנפשתים־נֹח שהציל את האנושות בתיבה שציווה לו האל,

בנו של למך,

בנו של מתושלח,

בנו של חנוך,

בנו של ירד,

בנו של מהללאל,

בנו של קינן,

בנו של אנוש,

בנו של שת,

בנם של אדם אבינו וחוה אמנו.

המלך הדגול והנשגב,

הלוואי שאַן יחזק את הכתר לראשך,

ויאריך את ימיך,

ויכוננך על כיסאך למשך כל ימי חייך,

וימלא את ידך במטה הצדק,

וירומם את זרועך לשלוט בעם,

ויעניק לך את פריון נתיניך

ויפתח עבורך עטיני שמים,

לשגשוג ואושר בכל ממלכתך.

הנה מלכנו יישא את דברו.

כל הקהל קם על רגליו למול המלך. ואז קם המלך עצמו, כתר משובץ אבני חן לראשו ומטה עץ מצופה זהב בידו. טבעת החותם המוזהבת נצצה על אצבעו, גלימה אדומה רקומה חוטי זהב על כתפיו ואמרותיה פרוות ברדלס. המלך פתח:

"אורחי היקרים. שרים, שגרירים, וכל החפצים בשלומי, שלום משפחתי, ושגשוג עיר המדינה אוּרוּק. ברוכים הבאים בצל קורתי. יום חג הוא לממלכה. יורש העצר, הנסיך אנמרקר שעתיד לחולל גדולות ונצורות, החלים ממחלתו. הזמנתי את כולכם לכאן היום, לשתות ולאכול, לשיר ולחגוג, לשמוח בשמחתנו על הנס שנעשה לנו הודות למרפא השמן הדגול, אאוגולדז."

הווזיר מוֹרדוּך הציג את אאו ורוחא שהשתחוו לפני המלך, בעוד הקהל מוחא כפיים ומריע, "יחי אאוגולדז."

המלך הרים את ידו. הקהל נדם והוא המשיך. הוא סיפר בפרטי פרטים את מעשה הריפוי, הדגיש את הכישרון והתושייה שגילו המרפאים, דיבר על אושרו ואושרה של פרתחתי מלכתו ועל החלמתו של בנם. כשסיים פנה המלך למרפא.

"אאוגולדז, זיהית ששלומו של השד, כמו שלומו של בני, תלוי בשינויים שעלי לעשות ביחסנו לעבדים. על כך מודה אני לך, ולשולייתך, מעומק לבי."

הקהל הריע, הנגנים תקעו בשופרות והמתופפים הלמו בתופים. דמעות עמדו בעיניהם של קישמי ואאו. רוחא לא הצליח לעצור את הרעד שתקף אותו מרוב התרגשות, וקישמי הזדרזה לתמוך בו, לבל ייפול ויפגע, חלילה, בכבודו של המלך.

"אני מכריז," המשיך המלך, "על שינוי בחוקי העבדות של הממלכה. גם אם בעלי האחוזות מביניכם חוששים מאובדן הכנסה, הסירו דאגה מלבכם. השינויים הללו יבטיחו לנו את תמיכת האלים של מעלה ומטה, ויביאו לנו גשמים בעתם, שדות שופעי תבואה, בהמות דשנות, ופריון לרוב. את הפרטים המלאים ימסור לכם הווזיר מורדוך." המלך החווה בידו לווזיר. בעלי האחוזות הסתירו את חרדתם בחיוכים מזויפים.

המלך התיישב, אחריו האורחים, ורק מוֹרדוּך המשיך לעמוד.

"בצו המלך," פתח הווזיר, "ובעצה אחת עם שריו ויועציו, ייכנסו מהיום לתוקף חוקים חדשים לגבי העבדים."

הוא המתין מספר שניות והמשיך. "ביום זה, היום החמישי לחודש תמוז, בשנה המאה שבעים וחמש למבול הגדול, בשנה העשרים ואחת למלכותו של ירום הודו המלך מסקיאגשר, חוקי העבדים יהיו כדלקמן:

"מהיום, לא יסבלו עוד עבדים מומים גופניים שיטילו בהם חיילי המלך או בעלי האחוזות."

אחדים מבין מהנוכחים, שהנוהג היה להם לזרא, חייכו בסיפוק.

"מהיום, יורשו העבדים להביא את דברם למשפט צדק בפני הזקנים בשער העיר.

"מהיום, לא יופרדו עוד ילדי העבדים מהוריהם, או עבדים ושפחות מבני ובנות זוגם.

"מהיום, יזכו העבדים לשכר, בשווי של החלק העשרים משכר השכירים, ושכר זה יועמד לזכות פדיונם מעבדותם."

למרות המעמד המחייב ורוממות כבודו של המלך, לא יכלו בעלי האחוזות להימנע מרחש של אי־רצון. הרחש חדל ברגע שהמלך הרים את ידו.

"מיום זה ואילך, לא יהיו עוד בממלכת אוּרוּק עבדים מדור שלישי. כל ילד או ילדה שייוולדו לעבד או לשפחה שנולדו כעבדים, ייוולדו כבן חורין. צו זה נכתב ונחתם על ידי הוד מלכותו המלך מסקיאגשר ירום הודו." הווזיר הציג בפני כל האורחים את הלוח ועליו חרוט צו המלך, ובתחתיתו סימן ההטבעה של טבעת החותם.

הווזיר התיישב במקומו. הפתעה גדולה ניכרה על פניהם של האורחים. שינויים מרחיקי לכת שכאלה לא נודעו בכל עמי המזרח. בעלי האחוזות התקשו להסתיר את מורת רוחם.

הכרוז חזר והכריז: "עכשיו יגשו אל הוד מלכותו המלך מסקיאגשר ירום הודו, מרפא השמן אאוגולדז, רעייתו קישמי, ושולייתו רוחא."

שלושה משרתים ליוו את השלושה אל שולחן המלך. הכרוז סימן לכל הנוכחים לקום על רגליהם ואז קם גם המלך, והחווה אל השלושה להסב אל השולחן לצדו. קישמי היפה קרנה מרוב אושר. רוחא נתמך על ידי המשרת, לבו חישב להתפרץ מחזהו, וברכיו כשלו. כשהמלך ביקש מאאו הסמוק ממבוכה שיאמר את דברו, בהתחלה הוא לא הצליח לומר מילה מרוב התרגשות. המלך, מחויך למראה מבוכתו של אאו, המתין בסבלנות. לבסוף אאו פתח.

"אני מודה לכם אלי השמים והשאול על עזרתכם. אני מודה לך אלת הרפואה גולה שהענקת לי את ידע הריפוי. אני מודה לך, הוד מעלתך מסקיאגשר, על אמונך בי ובשולייתי, שהפקדת את בנך בידינו. אני מודה לך אשתי אהובתי קישמי," הוא הביט בעיניה ושתק לרגע, "האדמה שלרגלי והרוח של נשמתי. אני מודה לך," אאו השתנק.

"אני מודה לך בני רוחא על עוז רוחך ונאמנותך לחירותך, שבזכותם נועדת לאחוז בנחש הריפוי של האלה גולה. אני מודה לך רוחא על מתת האל, אותיות הצלילים." התרגשותו העולה על גדותיה של רוחא שככה. ההיכל על כל אורחיו נמוג. רק המילה "בני" מילאה את ישותו באהבה.

"ברצוני להודות לך יורש העצר ירום הודו הנסיך אנמרקר," המשיך אאו, "בהביטי אל נפשו של ליל מבעד לנפשך, ראיתי את גודל גבורתך, את עומק חוכמתך, את להט תשוקתך ואת רוחב חסדך. בזכות מעלות אלו עתיד אתה להנהיג עמים רבים ולזרוע בהם זרעי בינה, להטביע את חותמך בחרט קנה על לשונם של בני האדם." הנסיך קד קידה צנועה לאאו.

המלך הגאה המשיך בדבריו.

"תיארתי בפניכם את הנפלאות שעשה אאוגולדז, ואת תרומתו הנכבדה של רוחא עבדו. כאות הוקרה, וכצעד ראשון, אני פודה את רוחא פדיון מלא, ומכריז עליו אדם חופשי לחלוטין."

רוחא שמע את קולו של טימין: "עתה שנינו זכינו בחופש!"

"לאאוגולדז וכל בני ביתו," המשיך המלך, "אני מעניק נחלה באדמותי הפוריות על גדות הפרת, מטען חמור של שקלי זהב, מכסות מים כצורכי אדמתו, בקר, צאן וחמורים לרוב. מיום זה ולהבא יישא אאוגולדז בתואר הרשמי 'מרפא החצר'."

אאו כמעט נחנק מהתרגשות. הוא החל להשתעל אף שבנסיבות שונות, השיעול עלול היה להיראות פגיעה מסוכנת בכבוד המלך. קישמי הגישה לו גביע יין, ולאחר שלגם נרגע קצת.

המלך חייך והמשיך. "נוסף על הנכסים לאות הכרת הטובה שלי ושל פרתחתי מלכתי, אני מעניק לאאוגולדז חותם גלילה חדש, המעיד על נאמנותו ואמוני בו." הוא כרך את שרשרת החרוזים עם החותם המוזהב סביב צווארו.

"כאות הוקרה על כך שפדה את השד ואת בני מעבדות, אני מעניק בזאת גם לרוחא בן החורין, את חותם הגלילה העשוי אבן שוהם, המעיד בו שהוא ממשרתי חצר המלוכה."

המלך הרים את החותם והציגו בפני האורחים. הוא הניח אותו סביב צווארו של רוחא הנרגש. אאו וקישמי לא ידעו את נפשם מרוב אושר.

המלך התיישב, אחריו אאו, קישמי ורוחא, אחריהם השרים, השגרירים, בעלי האחוזות וכל שאר האורחים. הכרוז רמז לתוקעים בשופרות, ולאחר מכן קרא בקול רם:

"החלו בחגיגות!"

התזמורת המלכותית פצחה בנגינה, ושורות שורות של מחוללות נכנסו לחדר בריקודים. המחוללות הקסימו את האורחים בתנועותיהן לצלילי הלירות, החלילים והמצילות. אקרובטים הסתחררו באוויר, להטוטנים ירקו אש, והחזיקו באוויר כדורי עור ממולאים בחול. משרתים הוציאו מהמטבח צלעות עגלים, טלאים מושחמים על אש חיה, פסיונים צלויים, מקושטים בנוצות צבעוניות, ממולאים בשומים, בצלים, תותי בר ועשבי תבלין, נתחי בשר צבאים בדבש כמון ופלפלים אדומים וחריפים, בשר חזירי בר קצוץ וצלוי עם שומר וכוסברה ודגים שנידוגו בנהר פרת ועושנו ברוטב תמרהינדי חמצמץ. הקהל קינח בחליטת מנתה עם עוגות סולת ומתק תמרים, אגוזים ושקדים טחונים עם דבלים, אבטיחים ומלונים. עם כל המאכלים הללו גמעו האורחים מקנקני יין ענבים, רימונים, ותאנים. שֵכר טרי, כהה ובהיר, שהותסס וסונן לקראת המשתה, נשפך כמים.

אפילוג

רוחא, קישמי ואאו ישבו בין השפיריות בצל סוכת הגפנים, על גדות תעלת המים. הם סעדו את לבם ביונים צלויות ממולאות בגריסים ותאנים, שתו יין יקר שיובא מארץ החִתִים בכדים גדולים בכספו של המלך, וקינחו במעדן אצולה, חלת דבש דבורים שהציידים הביאו מן היער. קישמי קרנה מנחת כשהקשיבה שוב לפרטי הסיפור על גירוש השד, גאה בבנה ובבעלה. רק עכשיו, כששיכרון ההצלחה שכך מעט, מצאה המשפחה פנאי לטקס האימוץ. עם תום הסעודה, קישמי לקחה גוש חֵמר מגדות התעלה, אאו מצא קנה שהשחיז בפיסת צור, ויחדיו שמו פעמיהם לביתם.

כל הדרך לש רוחא הנרגש את החמר בכפו עד שהתקשה במידה הנכונה. כשהגיעו הביתה חרט רוחא בכתב הצלילים את אשר הכתיב לו אאו.

הפּוֹדֶה מֵעַבדוּת,

מבטו יורד עד חדרי בטן

ודברו — גאולה.

המשיב בן אל אבותיו

ומשחרר שבויים מכבליהם,

מאורוק יושיע הארץ.

לאחר שהחתימו את הקמיע בחותם הזהב החדש שקיבל אאו מהמלך, ובחותם השוהם של רוחא, הניחו לו להתייבש. למחרת, שרפו את הקמיע וטמנו אותו בעומק של שלוש אמות מתחת לסף דלת הכניסה לביתם. "יהי הקמיע הזה למזכרת נצח," אמר אאו, אוחז בידו האחת בידה של קישמי ובשנייה בידו של רוחא. שלושתם בירכו, "ישכון כאן לדורות הבאים, לעדות לעתיד לבוא."

השמאן ושולייתו, אגדה שומרית

פוסטים קשורים

Comentarios

ד"ר יהודה ישראלי